6593217 או לא רוצה להמשיך

6593217 או לא רוצה להמשיך / איתמר שקד

הטור הארוך התקדם לאיטו בשלג וחיילים בצידי הדרך שאגו בצרחות אדירות שהחרידו את האוויר, אבל לא את האנשים שגופם כבר סירב להגיב.

פה ושם הועפו אלות על הצועדים וחלק צעקו. השאר נפלו על הקרקע ונורו מיד, או שסתם בכו בשקט. איש לא הושיט את ידו לעזרה.

קבוצה של חיילים עישנה והפריחה עננים גדולים של רעל. לפעמים הרוח נטתה אל הטור, עושה כרצונה, אבל האנשים שאולי פעם התרחקו מהריח המשיכו בצעידתם ללא משים.

היו שם נשים, גברים, ילדים, תינוקות. מיני-עם שעבר מוטאציה והפך למכונה צועדת שאין בה חיים יותר מפעימות הלב. גם התינוקות, כאילו הותאמו מראש למצב, לא צווחו מאימה, אלא עצמו את עיניהם בשקט ונישאו כחבילה סתמית בידיהם הרופפות של אמותיהם.

אלות שוב הועפו ואחד התינוקות הופל על הקרקע. הוא נורה מיד ואמו זכתה במהלומות רבות על רשלנותה. בכוחותיה האחרונים היא המשיכה לדדות לאיטה במסלולה, שותקת כקיר. עצב לא נגע בה, הרי בקרוב תצטרף לתינוקה וממילא משאו היה כבד מדי על שריריה הרפים.

המוות הקרוב, אפילו שהחריד רבים אחרים, נראה לה כאושר המתקרב עם כל צעד. היא חיכתה ליום הזה זמן רב וידעה שזה הסבל האחרון שלפני הגאולה. רצון אחד ויחיד היה לה – שהכול ייפסק. מספר 6593217 לא רצתה עוד להמשיך.

היא שקעה במחשבות, מתעלמת ככל השאר מהקורה סביבה.

הטור הגיע בינתיים למבנה גדול בעל לבנים אדומות דהויות ודלת ברזל כבדה שעמדה בכניסה כמחכה. במבט משועמם אחד החיילים פתח את הדלת.

עכשיו האלות הועפו ביתר מרץ, מאיצים את הטור פנימה. כשהחיילים סיימו את מלאכתם וכל האנשים, ביניהם מספר 6593217, היו בפנים, הדלת נטרקה וננעלה מאחוריהם.

6593217 התיישבה באחת הפינות והביטה היישר אל עיניו של קצין שעמד והביט בסקרנות מבעד לחלון שניצב על הקיר שמולה. לשנייה אחת היא אפילו הרגישה חיבה לקצין שסימל עבורה את הסוף המיוחל.

כשהגז החל להיפלט מצינורות דקים בתקרה, האנשים נזכרו סוף סוף שהם חיים והחלו לצרוח בפאניקה. רק היא נשארה לה בשקט במקומה.

אחרי דקות מספר, כשהגז מילא את החדר, 6593217 חייכה באושר אל הקצין בחלון, כשדמעות שמחה זולגות על לחייה הלבנות. היא נשמה את נשימתה האחרונה ונפרדה מהעולם.

לפעמים, אפילו הנאצים מקשיבים לתפילות...