בשקט, בשורה ארוכה התקדמנו לעבר המטרה. השעה עשר בלילה, רוח קרירה נשבה והירח שהתבונן עלינו מלמעלה היה מלא, כך הוא נראה תמיד באמצע החודש. הכוכבים הרבים שבשמים נצנצו באורותיהם הקטנים והכוכב שנפל באותו הרגע הזכיר לי שכאשר כוכב נופל יש לבקש משאלה ואני ביקשתי: "בבקשה אלוהים תעשה שלא יתפסו אותנו". המשכנו להתקדם, אורות הרחוב האירו לנו את הדרך החשוכה.
המוביל היה מוקי, מלך הכיתה, אחריו הלך מושי ואחרי מושי הלכתי אני. את מושי אהבתי, ישבנו ביחד ליד אותו שולחן בכתה, היה כיף לשבת איתו, כל הזמן פטפטנו או שרשמנו פתקים אחד לשני. צעדתי אחרי מושי, כשאני אחריו אני מרגישה בטוחה. אחרינו הלכה אלקה החברה שלי הכי טובה, רוני הנודניק, וציפי ומנחם. ציפי ומנחם הם תאומים והיו תמיד ביחד. מנחם תמיד שמר עליה וגם עכשיו הלך לידה, מוכן להגן עליה בכל רגע.
המטרה שלנו הייתה: עץ הגויאבות בחצר של יוסקה השמן. זהו העץ שהגויאבות הכי גדולות גדלות עליו. הן אומנם לא היו גדולות כמו הגויאבות שראיתי פעם אצל הדוד שלי מכפר -ויתקין, אבל בכל זאת הן גויאבות. הגויאבות היו אצלנו מצרך נדיר. אדמת העמק השחורה והבוצית לא מתאימה לגידול גויאבות, לכן הן גדלו קטנות וירוקות וכאשר היגיע עונת הגויאבות ריחן היה כה חזק שהסגיר מיד את מקומן המדויק ולא היה קשה להתגנב בשעת לילה ולקחת.
ששש... לחש מוקי. אור נידלק במרפסת, ראיתי אור גם מחלונות הבית ושמעתי קולות, סימן שבני הבית לא הלכו לישון. התיישבנו בשקט על האדמה הלחה מחכים אולי ייכבה האור. אני ואלקה לחצנו ידיים, הידיים שלה היו קרות, היא פחדה יותר מימני. חיכינו כמה דקות והמשכנו להתקדם בשורה. את מיקום העץ המדויק אנחנו לא כל כך ידענו, הלכנו לפי הריח. סמכתי על מוקי, היו לו חושים בריאים והוא גם היה מאוד אמיץ, לא סתם הוא היה מלך הכיתה. חוץ מזה לא הייתה זאת הפעם הראשונה שהלכנו לסחוב מאנשים אחרים. סחבנו ענבים ראשונים שהבשילו בכרם, אבטיחים מהמקשה, מילונים, קלמנטינות, כל דבר שבצבץ ראשון לאותה עונה. ובכלל לא קראנו לזה גניבה אלא בלשון חביבה - סחיבה. זה כאילו היה מותר. הנגנבים לא היו מרוצים מהגניבות, והיו מתרגזים ומפתחים רעיונות כיצד להתמודד עם גניבות אלה, אבל מעולם אף אחד לא חשב לערב גורם מבחוץ כמו למשל משטרה. החברים למרות כעסם, ידעו שזהו פרי חינוכם, חינוך לקשיחות ואומץ לב ובסתר ליבם היו מרוצים מילדי ישראל העשויים ללא חת. כך חשבו אז, הדור של מקימי המדינה.
לגויאבות נוסף לריח המיוחד שלהם היה גם טעם מיוחד. לא כולם אהבו את טעמה או ריחה, אלקה חברתי שצעדה אחרי ממש לא סבלה את הטעם ואת הריח, אני לא יכולתי להבין איך דבר כזה יכול לקרות, לא שמעתי על מישהו שלא אהב גויאבות, חוץ מימנה. למרות שנאתה זו היא התגנבה יחד איתנו, ואת כל הגויאבות שהיא הצליחה לקטוף היא נתנה כמובן לי.
"תתכופפו מישהו יוצא מהבית" לחש מוקי, זה היה יוסקה השמן שאנחנו כולנו מכירים טוב מאוד, הוא היה איש מאוד חביב שאהב ילדים ובאותו בוקר גם ראיתי אותו מדבר עם אמא שלי בצרכנייה, איזו בושה תהיה אם הוא יתפוס אותנו.
"הוא הולך לכוון החצר". לחש שוב מוקי. נדבקנו לקיר של הבית, הלב שלי דפק כמו פטיש, היה נדמה לי שאני שומעת גם את הלב של מושי דופק. יוסקה חזר ונכנס לביתו ואנחנו המשכנו לכוון המטרה. הגענו לעץ הוא היה סמוך לחלון המואר כך שיכולנו בקלות לראות את הגויאבות. התחלנו לקטוף ומלאנו את הכיסים, זה לא היה כל כך קל כי הגויאבות גדלו על הענפים הגבוהים והיינו צריכים לנתר למעלה כדי לקטוף אותן והניתורים האלה עשו קצת רעש...
"חוזרים" נשמעה הפקודה. לא הספקנו להסתובב ולפתע... נפתח חלון הבית שמעל עץ הגויאבות ושלושה דליים מלאים במים נשפכו על ראשינו. המים היו קרים מאוד, האוויר גם הוא היה קר. נשימתי נעצרה, רגלי החלו לרעוד, מים החלו לזלוג מהראש שלי לצוואר ומשם מתחת לחולצה ודרך המכנסיים מטה לנעליים, ובנעליים יצרו שלולית קטנה שהקשתה עלי ללכת, חשבתי שעוד רגע ואתעלף. הסתכלתי על אלקה, התלתלים הרגילים שלה הפכו לשערות ישרות ורטובות, משקפיו של רוני נפלו לאדמה וחולצתה הלבנה של ציפי הפכה לשקופה לגמרי וגילתה לכולם מה שאסור היה לראות. ציפי התחילה לבכות, מנחם התחיל לקלל ומוקי צעק "תברחו תברחו" כולנו התחלנו לרוץ בכל הכוח לעבר הכביש. הרחק מביתו של יוסקה השמן, כל כך רחוק רצנו שריצה זאת הרחיקה אותי לעולמים מעצים של אנשים אחרים...
