אני חושבת שכאשר היצירה מוצגת באתר, ניתן לשפרה דרך תגובות האחרים. אני עשיתי זאת, על-פי חלק מהערותיה של נורית א., אלה שתאמו את כוונותי. גם נורית לא מוכנה לוותר על ריבוי סימני הפיסוק שלה, וזה בסדר מבחינתי. היא רוצה לעצב לעצמה סגנון. כפי שאני רוצה לעצב לעצמי סגנון ישיר, דיבורי, בשפת היומיום. את זאת, לא קיבלתי מהערותיה. את היתר כן-ראו את השינויים.
תודה לנורית א.
גלי
"עם או בלי דיבורים?" שאל בחיוך בעודי מתנודנדת בין רציף לאדריאטי. ושתק תודה לאל, מאפשר לי להתערסל קלות באפיריון הארגמני שלו. כיסא מרווח, שמיכה שהניח על ברכיי. תמיד אהבתי את הערסול הזה. רחם אמא. ניעות קלות. וונציה בלי גונדולה, כמו ילד ללא שובבות.
ודיבר. בלי רשות. מתפרץ אל תוך השקט. גונדלייר: "אז מאיפה את, אם אפשר לשאול?"
"ישראל," מתפללת לבצורת תיירים ישראליים, שתשכיח ממנו את הנקודה הקטנה הזו על המפה-ואין. הוא מכיר. בטח מכיר. איפה שלא תזרוק אבן, תמצא ישראלים: "אה, ישראל!" קפצה לו השמחה מבעד לזיפים האיטלקיים "אהבת-חיי הייתה ישראלית. אספר לך על bella," ונראה ששאלתו החטופה נגוזה מזכרונו, והלא ייחלתי לאופציה השנייה מלכתחילה, "בכלל, אני מלך הסיפורים. גונדלייר, בן-גונדלייר, בן-גונדלייר," וכמעט נפלטה ממני קללה המתחילה ב"בן..." אך המשיך באנגלית קלוקלת, מתובלת בריש מתגלגלת "אני הייתי מאוהב עד מעל לראש בישראלית. משלכם, את יודעת," מכיר את כי"ח בודאי, ואני לא חיפשתי חברים, לא בוונציה בטוח," היא הייתה bella. Bellisima!" ואני עוד מקווה ששתיקתי תעצור את השטף "היא ישבה פה. ממש פה," הצביע על כיסא הארגמן שלי, ואני כבר מצטערת על הרגע שעליתי, ועל 80 היורו שירדו לטמיון "הוא לידה," הבטתי בו לראשונה, רואה את עיניו הזעירות חותרות אל הים הרחב, נוטשות אט-אט את התעלות הצרות "כבר בהליכה שלו, יכולת לראות מיהו. כמו תקעו לו מטאטא ב...את יודעת איפה. לא מזיז אף שריר בגוף בחליפת שלושת-החלקים שלו. כל דבר במקום. אפילו שערה כסופה אחת בשיער הסמיך שלו, לא זזה ממקומה. והיא ישבה לידו. או bella. אף מילה," באמת מצער שלא למד ממנה משהו "שחומה. צעירה ממנו אולי בשלושים שנה. הייתה פקידה שלו, סיפרה לי אחר-כך. וכל מה שראית, כשהסתכלת עליה, זה רק עיניים. זוג עיניים אובליות, ענקיות כאלה אבל...מתות. עיניים מתות. הזכירה לי את הסרט האמריקני, עיניים עצומות לרווחה או משהו כזה. שום דבר אתה לא רואה אצלה, גם לא את השתקפות האורות במימי התעלה. לא רואה. שותקת ואתה שומע את הצעקה. שטו בגונדולה ושאלתי אותם כמו תמיד: 'עם או בלי דיבורים?' והיסה אותי בתנועת יד אחת. כמו אומר לי: 'שתוק'. 'סתום את הפה', בעצם," ויכולתי רק להזדהות עם הקשוח-ההוא באותו רגע "וסתמתי," מנסה לחקות את תנועת-היד הזו, שלא השכלתי להשתמש בה בזמן "וגם הם..." מבטו הרחיק ממני "אמנם הניח יד על כתפה, כמו כל זוגות האוהבים בגונדולה שלי. אבל לא הייתה שם שום רומנטיקה. רק: 'שימו לב, גם את הפרגית הזו כבשתי. אני נפוליאון.' והיא יושבת בשתיקה, רק היד שלה משייטת במימי התעלה. רק ילדים ראיתי עושים ככה. רק ילדים. חייבים להרגיש את המים גם בידיים. אבל העיניים עוד אמרו לי: 'אני מתה.' קראו לי להציל אותה. והיא לא רואה כלום. לא את היופי הזה של ונציה. לא כיעור. שום דבר. ושמה את הצעיף שלה על הצוואר, שיכסה מהקור. מין חורפן מת כזה. ידעתי שתחזור...." לרגע חשבתי שתם הסיפור, וסוף סוף אוכל להתכרבל בשמיכה, לשקוע במחשבות שלי-לא שלו. אבל לא "היא חזרה למחרת," התלהב "התיישבה בשקט בגונדולה, כמוך. לבד. יושבת ושותקת. אחרי שנייה זרקה את החורפן הזה למים: 'אני שונאת אותו,' היא אמרה, את מי לא הייתי בטוח ואז קראתי לה bella בפעם הראשונה. אבל לא האחרונה. היא אמרה שאצלכם "בלה," זה שם של אישה זקנה. היא קראה לי valentine, וסבא שלי leonne, בטח התהפך בקבר שלו. אבל מילא. כל יום הייתה באה אלי לגונדולה, כשהוא בעסקים שלו. חד כמו היהלומים שליטש. והיא שותקת והיופי השחום שלה, קורא לי לבוא. כל יום באה ואני מאוהב. מאוהב על מעל לראש. איטלקי, את יודעת, יש לנו דם חם," הציג את שיניו המצהיבות "כל דבר הייתי עושה בשבילה. כל דבר שבעולם..." ופתאום התחיל לשיר לי שיר, לפי המנגינה של it's now or never רק במילים משובשות:
"I love spaghetti, or tortellini, I love a pizza. כל גונדלייר יודע לשיר, שיהיה לך ברור. זה עובר בגנים..." צחקק "שלושה שבועות הם היו פה. הוא בעסקים והיא איתי בגונדולה. יודעת לנשק, כמו שאף אחת לא יודעת, ככה זה כל הישראליות תגידי?" שם לב לנוכחותי פתאום "או bella, bella..." נופף בלהט במשוט שבידו ואני מבחינה שהגענו אל הים האדריאטי. כבר לא התעלות הקסומות והצרות, ים רחב ידיים וכנסייה נשקפת ממול והלוואי והייתי בוחרת לי גונדולה אחרת "והיא אומרת לי שמחר הם עוזבים. מתה לחזור לבית של ההורים שלה, בקרית-שמונה, אמרה. מצטערת על היום שהגיעה אל העיר הגדולה, תל-אביב? זה השם? יום אחד אני אגיע לשם בעצמי, תאמיני לי, אגיע לשם ואחפש אותה," וגם אותי תקפו געגועים הביתה לפתע, וכמה זמן לוקח לשלושת רבעי שעה לחלוף, "את רואה את המקום הזה?" החליט לעבור לתפקיד של מורה-דרך "זה בית העירייה שלנו. כאן מתחתנים כל האוהבים. גם היום שלי יגיע. אני עוד צעיר. פה את יכולה לראות את המוזיאון שלנו-האקדמיה. את כל היוצרים הוונציאנים תמצאי כאן, עוד לא היית? את חייבת ללכת," ולא נראה שציפה לתשובה משלי "וכאן, בדיוק בנקודה הזו," הצביע בעזרת המשוט שבידו "מצאתי אותו. את הגופה שלו בעצם. את יודעת, פה הגונדליירים והמשטרה הם ככה..." שילב אצבעות שתי ידיו, חובק את המשוט שבידו "ככה."
ביום החזרה שלי לארץ, ראיתי את ליאונה עוד פעם. המשוט הענק בידו, החיוך התמידי על פניו ורצתי אחריו. רק שאלה אחת רציתי לשאול אותו.
"אתה זוכר אותי?" שאלתי.
"בטח זוכר. ישראל. קרית-שמונה. תל-אביב," קרץ אלי.
"אני נוסעת היום. ואם אפגוש את בלה, אמסור לה את אהבתך," והנהן בראשו בשמחה, תומך בידה של גברת – קורבן חדש בגונדולה שלו "תגיד לי...יכול להיות ש...אתה יודע, אולי bella...פשוט נמאס לה ממנו?"
"ידעתי שתשאלי," אמר "ולא! התשובה היא, לא," צירף את כל גופו הזועם לתשובה ההחלטית "bella לא הייתה יכולה לפגוע אפילו בזבוב," שמעתי את תשובתו מהדהדת עוד כשהתרחקתי מהרציף "אפילו בזבוב, את שומעת!"
