אמא ואני

אמא אמרה שהיא תחזיר אותי בסופו של דבר, אבל אני לא מאמינה לה, כי פעם היא הבטיחה את זה, ובסוף המשטרה הפרידה ביננו כי היא מטורפת על כל הראש, ככה הם אמרו.

אני לא חושבת ככה. אמא מאוד חזקה, פעם היא אפילו עשתה שיירד לי דם ביד. ואז היא בכתה, כי היא לא התכוונה, אבל אמרתי לה שבכלל לא כאב לי, אפילו שמאוד.

אני אוהבת את אמא, תמיד יש לה כזה ריח מתוק חמוץ של בושם, והשפתיים שלה אדומות. לא מדם, מאודם.

השפתיים שלי בדרך כלל גם אדומות, אבל לא מאודם, אלא מדם.

היא מרביצה רק כשאני ילדה רעה, למשל, אם לא הכנתי שיעורים, אפילו שאני מנסה להסביר לה שזה כי לא הצלחתי. אבל לא אכפת לי, כל עוד אני יודעת שהיא אוהבת אותי. הבעיה היא, שאני כבר לא כל כך בטוחה בזה, כי כל הזמן לוקחים אותי ממנה.

עוד מעט יבואו לקחת אותי, שוב.

היה עכשיו צלצול, רצתי לפתוח, וראיתי איש אחד.

הוא ממש מיהר כנראה, כי בקושי הספקתי להגיד לאמא ביי.

או שהוא פחד ממנה, שזה די הגיוני, כי הרבה פוחדים ממנה, חוץ ממני, למרות שאני בכלל לא חזקה ואף פעם לא הרבצתי לה חזרה.

כששאלתי את אמא למה אמא של ג'ודי לא מרביצה לה אף פעם,  היא אמרה שג'ודי לא מקבלת חינוך טוב, ואז הבנתי איך זה שתמיד המורה צועקת עליה כי היא לא מקשיבה בשיעורים, ואומרת שהיא לא רוכשת כבוד לשיעור. אני רוכשת כבוד, כי אני מקשיבה.

 עכשיו אני באוטו של האיש שמתברר שהשם שלו הוא אבי .הוא נהג.

האוטו שלו נקי, לא כמו של אמא, אצלה יש שאריות המבורגר של מקדונלדס וכאלה.

" אז ... אנחנו הולכים עכשיו  ו… " הוא אמר לי.

"אני יודעת" עניתי.

" אני יודע " הוא ענה. " אבל הפעם... את לא חוזרת לאמא. "

צרחתי. והוא מיהר לומר שהיא תבקר אותי ואני אותה, בליווי כמובן. אבל לא נרגעתי.

" את  לא יכולה לחיות עם מישהי שמכאיבה לך." הוא אמר.

" היא לא מכאיבה לי!! היא רק מרביצה! " עניתי וסתמתי את האוזניים כדי לא לשמוע את הקול שלו  ואז עצמתי את העיניים חזק כדי לא לראות את הפרצוף  שלו.  ואז שרתי בקולי קולות. למדתי את זה מאמא, היא עשתה את זה כשביקשתי עזרה בשיעורים. אף פעם לא העזתי לעשות את זה, אבל עכשיו זה נראה לי נכון.

" אני מצטער, אבל את יודעת שאין מה לעשות, וזה לא אני מחליט, אז את לא יכולה להוציא את הכעס שלך עלי " הוא ענה ואז הוסיף, " ואני יודע שאת שומעת אותי ".טיפש.

הגענו. נרגעתי קצת, אבל עדיין כעסתי.

" שלום חמודה! " אמרה איזו אישה. היא היתה לי מוכרת אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה.

היא נחמדה. חשבתי שאני אוהב אותה.

גם את אבא אהבתי פעם, אבל אז הוא מת, ואמא התחילה להרביץ לי.

אני עדיין קצת אוהבת אותו, אבל אני לא זוכרת כמעט כלום ממנו, ואם הוא לא חי, אז קשה לאהוב אותו.

מאז הייתי הרבה במקומות כמו פה ואמא הרבה בכלא. היא תמיד הבטיחה שהיא לא תרביץ לי אם יחזירו אותי אליה. ואז עשו ניסיון, ושוב לקחו אותי.

"את כולך מלאה חבורות! ואת מלוכלכת, בואי ניכנס ותעשי מקלחת, טוב? " האישה אמרה, ולחשה לנהג ההוא שקוראים לו אבי " האישה הזאת מטורפת, היא צריכה ללכת לבית משוגעים. באמת."

היא חשבה שאני לא שומעת אבל שמעתי, ואז בכיתי.

אבל היא די צודקת, אם לומר את האמת.

אמא אולי מטורפת, אבל אני עדיין אוהבת אותה.

 היא הביאה לי סוכרייה, וקצת נרגעתי.

חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני אצליח להתרגל לפה.

אבל אז ראיתי את רובי ליינס, הילדה שאחר כך גיליתי שהיא הכי מעצבנת בעולם. היא הרביצה לי הרבה אחר כך. אז אבל עוד לא ידעתי את זה.

ודוקא היה אכפת לי, מאוד. כי היא לא אמא, וגם כי היא כל הזמן צחקה עליי. אמא אף פעם לא צחקה עליי.