מצפה
"מניאקית איך היה ?" שאלה ציפי, מדליקה מנורת קריאה.
"מוזר, מבלבל, רגיש, קצת פרייר, נדמה לי שהוא נדלק עלי אבל הוא לא נגע בי. דיברנו כל הזמן והלכנו כל הזמן, ולמרות שהרגלים כאבו לי, קיוויתי שיציע שנמשיך ללכת. מה שלא עשיתי עם אף אחד לפני כן. שתדעי לך, שבמקום לנשק אותי לפרידה, הוא רק לחץ לי את היד." סיפרה לציפי חברתה לחדר. כבר שנה הן גרות באותו חדר ומספרות האחת לשנייה כמעט הכול. החיבור ביניהן היה מידי. למרות שעבדו באגפים נפרדים, ולמרות שעבדו במשמרות ונפגשו רק בין משמרות, הרי שחיכו זו לזו כדי לפרוק מתחים מצטברים. השתדלו לשמוע ולתת עצות מועילות.
" עשיתי בשבילך תחקיר," אמרה ציפי "בררתי עם משקי המשמעת, הם אומרים שיש לו יחס מיוחד אצלם, למרות שהוא לא נותן כלום. -יש שמועה שרס"ר הבסיס חבר של דוד שלו. אבל למרות זאת הוא לא מבקש כלום. הם אומרים שהוא עוזר לכל החברה ביחידה שלו. כך שאפילו אם הם מנצלים אותו, הוא לא מתלונן. אבל הם יודעים שהוא לא פרייר, והוא יודע לעמוד על שלו. אין לו חברה, אבל הוא ידיד של כל בנות החמ'ל. איך זה שהבנות שיושבות בחמ'ל איתך לא יודעות עליו כלום ?"
"הן יודעות. שולה סיפרה לי עליו קצת."
"נו אז איך הוא בענייך, שווה פיצוץ ? נראה שיצא לך ממנו משהו ?" המשיכה ציפי להטריד את חברתה הנרדמת, הנרגשת.
"לא יודעת. כבי את האור, אני רוצה לישון ."
ציפי כיבתה את האור- מנסה גם היא להרדם. "מניאקית , מחר את יוצאת לחופשה, הוא יודע שלא תהיי?"
"לא זוכרת אם סיפרתי לו, דיברנו על כל כך הרבה דברים שאולי זה ברח לי מהראש שאני יוצאת לחופש. אם הוא יחפש אותי תתייחסי אליו יפה. שומעת, מפגרת?!" ציפי כבר ישנה ורק שריקה חרישית נשמעה ממיטתה.
טיולים הם גשר אל החלומות, הם קשר אל החולמים, הם מספקים את האמת על המאוויים. ברגע שעוברים גשר זה נשארת מציאות אפורה. בתוך מציאות זו הרגישה צורך להיפגש עמו שוב. היו חסרות לה עיניו השחורות העמוקות, הן הפנטו, מגנטו אותה. צורך זה גרם לה להתקשר אליו באחד מימי השבוע תוך כדי חופשתה בחיפה.
"הלו , אני בחיפה, מקווה שלא חיפשת אותי...? כן, לא הייתי בטוחה שסיפרתי לך שאני יוצאת לחופש... בשמחה אבוא אליך." כמה קיוותה שיזמין אותה. ולמרות זאת, לא ידעה אם באמת בלב שלם היא הולכת לפגוש משפחה שעדיין לא שמעה עליה. לא ידעה למה לצפות. זו לה הפעם הראשונה שחושיה זעקו לה אל תלכי, את מסתבכת, בעוד שליבה פעם בחוזקה, בציפייה לפגוש בו שוב. כיבתה את מרכזי העצבים שלא שמעו בקולה, ובילתה יחד עם נינה בסרט שלאחר שיצאה ממנו שכחה על מה היה.פרפרים עופפו לה בבטן כאילו היא מובלת לקראת חתונתה, כאילו היא כלה בתולה המתרגשת מן הערב הראשון, מן הצפייה של נשות המשפחה לסדין המוכתם באדום. היה קשה לה להסביר את הדברים לנינה שלקחה את הכול בקלות. מוזר היה לה להרגיש רגשות לא מוכרים שכאלה, צפייה שכזו. לה, שכבר בילתה עם רבים קודם לכן. הטיול עם נינה ברחובות חיפה לא הועיל לשיפור הרגשתה, התרגשותה. לציפייה אותה הרגישה. היא ניסתה לשתף את נינה בהרגשתה, וזו הביעה אמפתיה לתחושה שהופיעה אצלה בבטן. אך לא הצליחה לשכך את המערבולת שסחררה את ראשה. גם הסרט שראו לא הצליח לרכך את אותה ציפייה לפגישה המחודשת איתו. עיניו ואצבעותיו נראו, התערבבו לה עם עיניו ואצבעותיו של גיבור הסרט. היא איבדה קטעים שלמים מהעלילה כיוון שחלמה על היותה איתו.
מאוחר יותר שכבה על המיטה הזרה לה, בבית הזר לה, אצל חברה שאצלה ואיתה רצתה לבלות. אך הרגישה שברגע זה איתו היא רוצה להיות הרבה יותר, הרגישה בפחד עמוק ולא מובן, כל הציניות שהגנה עליה נעלמה. היא אף פעם לא הייתה אמיצה. ידעה שהדרך שלה להתגבר על התסכול היא לכתוב:
"ואז ינטפו ממני דמעות.
מחוסר אפשרות להתמודד עם התחושות,
נראה כי עוד דקה ינטפו ממני דמעות.
הכול צפוי וחוזר ונעלם.
הרגישות הנחבאת מתחת לרצפות האטומות.
העליונות, הביטחון בנכונות.
הרגישות נשברת בהסתכלות על האשליות.
היא מנסה לסגת, מעצמה לצאת כדי להיות אחרת.
כאשר הרגישות נשברת."
קיפלה את הדף, השיר לא העניק לה כוח. כיבתה את המנורה שמעל לראשה ועצמה עיניים.
החייט העני מתח חגורתו,
הלילה לא יהרוג שבע במכה.
אז מי יחשוב שהוא גיבור ?
מי יודע מהי גבורה?
