הנימפה

הנימפה

משק כנפיים מפר את שלוות הנהר, להקת תוכים ירוקי כנף נוחתת בצווחות על ענפי אלון רחב צמרת. ראשו של סנאי קטן פתע צץ, ומייד שב ונעלם מאחורי שיח דמדמניות.

רוח נעימה נושבת, מפזרת אניצים של קש, מנפנפת קמעה קני גומא דקי גזרה, מניעה קלות את ראשם עטור הרעמה האפורה, מסיטה לאחור את שערה החום של גלי.

גלי בת ה- 20: דקיקת - גו, יפת - מראה, תמת-נפש, באה להתמזג בטבע. כאן במקום המסתור שלה אין איש בז לה, אין איש לועג, איש אינו יודע. על ספסל יושבת, שואפת לקרבה את ריחם המשכר של גביעי שושן צחור, גומעת ניחוחות גן-העדן החבוי.

חרשת היא גלי, וקצרת-רואי. אינה יכולה לשמוע  את קריאת תוכי הדררה, לא לראות יפי זנבותיהם התכולים-ירקרקים. עיניה מביטות בערגה במרבד הצבעים, מתקשות להבחין ביופי שיצק הטבע בנדיבות.

ערב יורד, החשכה מתגברת, מכסה את הרקיע בשמיכה אפורה מנוקדת  כוכבים
דמעה גדולה מתגלגלת במורד לחיה של גלי, ממליחה שפתותיה. תחושת מועקה מתכדרת בבטנה, מטפסת במעלה גופה, ומאיימת לחנוק את גרונה.

היא מזדקפת, מטלטלת ראשה כמסלקת זבוב טורדנית ומתנערת מן המחשבות. מותחת גופה, מתמסרת ללטיפות הרוח המתגברת, צועדת אל עבר הנהר שלפניה.

עוד שלוש ארבע פסיעות והיא חשה את קרירות מימי הנהר, צועדת פנימה אל המים העוטפים אותה, רגליה מתבוססות בקרקע הבוצית, שוקעות באדמה הטובענית והשחורה המאיימת לבלוע אותה אל קרבה.

גלי אינה יודעת עוד פחד. בועטת בקרקעית הנהר ומזנקת בעוצמה. רגליה חובטות במים  במהירות הולכת וגוברת, משנות צורתן והופכות לסנפירים. גופה מתכסה קשקשים, צבעה הופך כסוף מבהיק והיא מתנועעת בגמישות ובחן.

להקת דגים ענקית מופיעה, חולפת לצידה של גלי, מסמנת לה להצטרף וממשיכה.

העלטה יורדת על פיסת הגן הקסום, רוח קרה מנשבת. להקת הדגים מפלחת את המים. 

היצור הכסוף, המבהיק, המרהיב ביופיו מצטרף אל הלהקה. נע עימה בדממה.



אוגוסט 2008.

© כל הזכויות שמורות למשה טרופה