בעיתות כאלה

בעיתות כאלה/משה טרופה

בעיתות כאלה אין לך בלתי עזוב את העיר,
ואם תראה מלאך בדרך אל תפגע בו.
שב עימו, ספר לו הכל, אל תפחד.
אם תראה שטן הנח לו שימשיך בדרכו, אל תעכבו.
סמן לו את כיוון הנהר שם ילחם בראויים לו:
אדירי הלסת, מחודדי השיניים, שוכני המצולות.

המשך בדרכך. כשתגיע למחוז חפצך תדע.
בתחילה תתאכזב. חובשים שם תרבושים מוזרים.
שפתם אינה ברורה לך, קומתם קטנה ועורם כהה,
גוום כפוף קמעה. ארצם ישנה ומאובקת,

ארמונותיהם אינם מצוחצחים.

שב. שתה עימם התה המהביל,
לגום עימם שיכר לחמם לב ובטן.
בכליהם תמצא מחרוזת אבנים צבעוניות.
מולל אותה כאילו בן המקום אתה.

פתח הדלת החורקת, היכנס.
המקום המאובק הזה חדרך הוא,
הברז הדולף - שלך.
פרוק מטענך לתוך ארון העץ,
רחוץ גופך באמבט הנחושת העתיק.
היטהר.

הנהר עצום שם ואימתני.
הבט מחלונך, צפה בגשרים הנמתחים בין גדותיו,
ראה כיצד ישן בחדש נמזג.
ואתה בנה ארמונך הקטן.
קשט כתליו, צחצח גגו, עד שיבהיק.

אחר כך קרא לאהוביך שיבואו, אל תשאירם מאחור.

כוס אהבתך מלאה, מימיה מבעבעים;

השקה אותם כשיגיעו.

מחלונך אתה רואה שיירת סוחר עוברת.
רוץ אליה, פשפש במרכולתה, בחר אוצרותיך.
אחד לאחד בחן אותם, אסוף אותם בסבלנות אין קץ.

השקיעה יורדת על העיר הגדולה, קריאות עולות ממסגדיה.
הקולות זרים לאוזניך.
אל תפחד, עצום עיניך הלאות ושן.

בוקר. השמש שוב עולה על מראות איסטנבול.
ברחוב איסתיקלל יושב אדם בהיר תכול עיניים.
רגוע הוא ושליו, אין על ליבו דבר.
הרחק מאחור הותיר השנאה והרוע.
לא נחלתו עוד המה.
הרחק מפה בארץ ההיא ממשיכה השטנה לכלות את יושביה.

קרניים של אלף שמשות מפזזות על צריחי המסגד הכחול.
בכוך קטן בסמטת רחוב הופכת עיסת סולת למעדן מתקתק.
על האש מבעבע קפה, נמזג לכוסות הזכוכית.
ניחוח תבלין מזרחי נמהל באוויר, חודר לנחיריים.
מישהו פורט על מיתר נגינה חרישית.
בלב - צהלה.

© כל הזכויות שמורות למשה טרופה