שותפה זמנית לחיים / משה רפאל אזובי
אתמול (ה 26 ליוני 2007) חזרנו הביתה מהרופא. במכונית שתיקה רועמת. אשתי שותקת ואני בוחר לשתוק עמה . החשש עולה אצל שנינו וגלגלי השיניים עובדים שעות נוספות כששבבי מתכת קטנים מתפרקים מהם עקב עוצמת הסיבוב. כמו שהחשש מהלא נודע משתק אותה נראה שגם אותי, אם בחרתי לשתוק. לפני שיצאנו מהמכונית אמרתי לה "את דואגת יותר מדי, אני שומע זאת. אין צורך כרגע. רק אל תספרי לאיש. אין צורך של ממש בשיתוף של אחרים שיספק להם דאגה מיותרת שהרי הכל יהיה בסדר ב"ה ". הביתה עלינו בשקט כשאנו נאחזים זו וזה בזו בזה. עוד לא נפתחנו מספיק. נכנסנו בדממה וכאילו לא אירע דבר ו"החלקנו אותה" ליד הילדים.
יש לנו שותפה חדשה לחיים, מתחרה אכזרית, קוראים לה לימפומה הודג'קין. ככה פתאום לקראת גיל ה49 שלי גושישית קטנה נצמדה לי לפנימיותו של בית שחי שמאל ובמהלך של כשנה הלכה וצמחה לממדי כדור טניס הוצאה אחר כבוד ובטיפול מלומדי רפואה של עשרות בשנים.
הראש טוחן, הזיעה ניגרת ולא ממש ניתן להירדם. ירדתי לסלון לסיבוב קטן, נכנסתי למטבח ותקעתי את הראש במקרר כדי להקל עליו במשקל ולהקטין תכולה. אחר עליתי לפינת הישיבה לבהות במכשיר הטלביזיה ששידר שידורים חוזרים של כלום ולא דבר. לאחר מספר שעות של טחינה החלטתי שאני צריך לשנות את ההתייחסות לנושא על פי הידע שצברתי במהלך השנים כי, איני עומד במתח החשיבה והחששות. החשיבה נטתה יותר לצד הריפוי ופחות על מדוע זה קרה. לקראת אור יום החלטתי שאני מתייחס לכך כאל שלב נוסף בחיים שיש לעבור אותו, ולראות את עצמי יוצא מזה בשלום, בריא ושלם. והאם לספר ? כן לספר לכולם, כי שמירת הסוד היא נטל קשה ביותר וצריך את הכוחות לריפוי.
רגע ההחלטה הנו קריטי, "רגע" או "מומנט משנה חיים" נהוג לקרוא לו. ההחלטה זרקה בגופי אנרגיה חדשה. לא מחלה מאוסה אלא משימה (אחר כך התברר שזהו פרויקט). וכשחושבים על הסוף הרי אי אפשר לברוח מהמחשבה על ה"סוף האחר" זה שלעיתים מפחיד יותר. אבל מתאמנים יום יום שעה שעה ובכל עת בה "מחשבת הסוף האחר" עולה וממירים אותה במחשבה על החיובי והסוף המואר והטוב זה שבסופו אתה מבטיח לעצמך לראות את הילדים מתחתנים וכולי ואת הנכדים וכולי וחופשות ונסיעות וממתקים ומגדנות וכולי.
לאחר שסידרנו את שצריך לסדר רופא, טיפולים, קופת חולים התחייבויות וכו' נסענו לירושלים. בית החולים הדסה עין כרם שוכן בעיבורו של נוף הררי וירוק. כיפתו ההפוכה של בנין מכון שרת עומד כמשהו מבטיח בעוצמתו ותרם גם הוא לתחושת העוצמה שכבר זרמה בתוכי ככה לחסל את המשימה. אז התברר שאלו שתים עשרה משימות שבין האחת לבאה אחריה עומדים שבועיים ימים. שתים עשרה, אבל אפשר לראות את הסוף, לא צריך הרבה אצבעות מהרגליים להוסיף לספירה.
אף על פי שהפרופסור במחלקה תיארה בפרוטרוט את הצפוי, ועל אף החומר שקראתי והעצות שקיבלתי מהחברים והחברות הרגשתי כי עדיין איני יודע מה עומד בפני. כל אלו בינתיים עלו בראציו אבל התחושות דיברו אחרת. התחושות אמרו פנימה: "מלחמה", "ארוך" ויחד עם זאת עלו המילים "יאללה ! קדימה ! הסתער!!!".
הרי אני אלוף בלהעביר את הזמן בין אם בקריאה, עשייה או בטלה מרצון ומה הם שנים עשר טיפולים ? עוברים כהרף עין. כל שבועיים אחד. כל שבועיים אחד. וכך, אחד ועוד אחד בסוף טררראאאח ...
עוברים כהרף עין ? נראה לכם ? במבט מהרגע שלפני ? אכן כן. מגיעים ל-שנים עשר טיפולים בצ'יק צ'אק.
החברים אמרו לי קח חומר כזה להקלה פה וחומר כזה להקלה שם. אמרתי להם אני רוצה לחוש את שחשים חולי הסרטן ואם ארצה להפחית מהתחושות אבקש עצות ואמצא לבדי את התרופות שמתאימות לי.
יום הטיפול הראשון, הלם הריח במחלקה לטיפול יום. מבחינתי שונה היה ממחלקות אחרות בית חולים בהם נתקלתי בדרכי, קצת חריף וקיצוני בעוצמתו הכימית. בעתיד ההיתקלות עם הריח בקומה או אפילו שמץ ממנו במעלית, הייתה גורמת לי לבחילה. אז יש חדרים עם כורסאות ומקלטי טלביזיה נוחות כאילו. ועוד נשים וגברים כאלו שמחוברים לעמודי עירוי. גיטה האחות הראשית הסבירה לאשתי ולי את המצב, את הצפוי ואת העלול לקרות, קרחת, עצירות, נימול שלשול, איסור שהייה בשמש ועוד מרעין בישין. אך כשפורטים זאת לפרוטות אפשר להתמודד.
חוברתי לעירוי, אמרה לי גיטה האחות הראשית "החומר הזה הכי מסוכן (האדום), אל תזוז כל זמן העירוי עד שתסתיים תכולת השקית ואם שורף לך אמור מיד". כבר שמים לך סייגים. כולם כאן חולי סרטן כזה או אחר או חסרי כדוריות לבנות או אדומות. ארבע שקיות שסך כל זמן העירוי כשלוש שעות ועם הפעילות שלפני עוד כארבע שעות, שקילה, מדידה, חישוב מינונים, התראות, אזהרות, הנחיות והמון המון אהבה אהדה ואדיבות וחמלה ורצון טוב וגם הנסיעה עוד כשעתיים הלוך חזור. יום שלם.
עוברים כהרף עין ? נראה לכם ? מה פתאום ?!? אבל עוברים את זה. כשנמצאים בתוך התהליך "בין השבועיים" זה "קצת" ארוך. בתוך כל טיפול להסתכל על תכולת השקיות הזורמת לאיטה בזרזיף איטי או מהיר, תלוי בחומר, ולחשוב במקביל ש"זה , הכימי, זה מציל חיים ויאפשר לי בעתיד לחיות אף טוב יותר מבעבר". מודדים את הזמן בכל טיפול וכל רגע הוא משמעותי. גם אם נותרו שעתיים וחמישים ותשע דקות לסיום הטיפול, או כמה אלפי טיפות בשקית הזו וכל אחת מקדמת אותי לכיוון הבריאות וההחלמה כמו שכל אחת מקדמת אותי לכיוון המעלית והיציאה. סופרים וסופרים כמה נשאר. וכל דקה זה פחות אחת וכל יום לטיפול הבא זה פחות אחד, וכל שבועיים זה פחות טיפול אחד. וכל אחד זה המון. זהו סוג של התעסקות, שהביא לי יותר שלווה לנפש מאשר להישאב למקום של כאב ורחמים עצמיים.
אה, והייתה עוד החלטה. כמה שיותר להיצמד לשגרה. וזאת עשינו. אז סיפרנו בבית שיש שלב בחיים שלי שמצריך תהליך של החלמה והעיקר התייחסנו בקלילות שנעבור את יחד כולם והכי חשוב שיתייחסו לזה כאילו זה לא סוף העולם כי אנחנו בדרך לריפוי מושלם. הנטל והקושי והאחריות מתחלקים על יותר כתפיים, הרבה יותר ברמה הרעיונית מאשר ברמה המעשית. הרי מעשייה איני יכול להימלט.
למרות שבעבודה קיבלתי יחס מופלא של הבנה ורצון טוב ואפשרות לנצל ימי מחלה רבים החלטתי שאני שב לעבודה אחרי מנוחה שאנוח לאחר הטיפול הכימותרפי. זאת המשכה של ההחלטה לשמור על השגרה. בתחילה חזרתי לעבוד לאחר שלושה ימים בבית אחרי טיפול, אחרי כן אחרי ארבעה ולקראת הסוף (סוף הטיפולים...) כבר נזקקתי לחמישה ימי מנוחה. זו ההחלטה מהטובות שעשיתי בחיי, כי השגרה מבורכת הנה ושומרת על השפיות ועל הקשר עם החברים, העובדים והמנהלים.
ועוד דבר שחשוב : בפרקי אבות כתוב
"יהוֹשֻׁעַ בֶּן פּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לךָ רַב, וּקְנֵה לךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כּל הָאָדָם לכַף זכוּת:
נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, ואַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ואַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:"
אז עשה לך רב – מצא לך רופא טוב ואם אין החלט כי בתחומים מסוימים אתה הוא רופאך.
ואם אין לך חבר- אז קנה לך בדברי כיבושין ומחמאות בהרבה אהבה וקבלה ונתינה וגם במתנות אם החבר או החברה הם הבעל או האשה אדרבא ואל תקבלם כמובן מאליו.
והוי דן את כל האדם לכף זכות – כולל את עצמך קרוביך וחבריך וכל מיודעיך.
הרחק משכן רע – התרחק מאלה שאינם יודעים לעודד ולקבל אותך עתה כמו שאתה רוצה.
ואל תתחבר לרשע - התרחק מאלה שאינם יודעים לעודד ולקבל אותך עתה כמו שאתה צריך כדי להתרפא מהר יותר.
ואל תתייאש מן הפורענות – כל גזרה ניתן להפר. האמן.
לפני הטיפול ה-יב' החלטתי שאקח לאחריו חודש חופשה. החלטה טובה נוספת שעשיתי. את הזמן ביליתי עם עצמי בעיקר, בטיול עם הכלב, בשיחות עם הבנים, בבישול שזהו תחביב, בנגינה על הפסנתר האהוב עלי, והרבה במנוחה ומחשבה על מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.
אז זהו שזה עדיין לא סגור סופית ואני עדיין מעצב אותו גם היום חצי שנה אחרי אבל באושר. באושר, ממקום של לימוד שהחיים הם ערך יקר שצריך לנצל ולסחוט את המיץ אבל לא בהיסטריה אלא בשלווה, בצחוק, בחיוך כלפי חוץ והרבה פנימה, ובסליחה גם כן לשני הכיוונים. וכל אחד שיעשה את החשבון שלו.
