רוח גדולה ערבה את הדפים במעופם, נפרצו החלונות, נתערבו המילים, נפלו האותיות וזלגו מן הדפים, כטיפין של מים, כנטיפים של דם, כזליגת מעט מן הנפש היוצאת מן הגוף לשוח לחפש לה ניחומים. אותה רוח גדולה שהניפה בזעפה דוודים וגגות ושיברה ברעש גדול בדי עץ, הביאה אל אפלולית החדר גם מצינת ארצות הקור ומחדוות הגשמים ושריקתה הייתה להם כפריסת שלום דהויה להלמות כנפיהן העיקשת של הציפורים הנודדות דרומה.
ימים קסומים הם אלו בהם הוילאות מתנופפים ככנפי ציפור לנפש, ימים שסופם נקוד שקיעות מכמירות טבולות בזהב, עדויות פרצי אור שרק יד אלוהית מסוגלת לטבול בם אצבעה בינו לבינינו. אלו הם הימים בהם מסתופפים אוהבים חבוקים לרגלי תנור דולק, בהם המוזה שבתוכנו נותנת לעצמה דרור לצאת אל גזוזטרת טרקלינה. אלו הם ימים ולילות של פרצי ברקים השלוחים אלינו כשדרים היישר מזעמו של אלוהים רגע בטרם יגלגל מעל פניו סלעים אדירים שרעמם יתגולל מאופק עד אופק כאילו חזרה והייתה הארץ תוהו ובוהו, כאילו רוח אלהית מרחפת עדיין שם מעל המים, כעוסה, זעופת פנים וקולה כעוז הרוחות השורקות ועינה עמומה כערפל המטשטש את קו האופק הדקיק שבין שמים למים, כאילו לא נשתמרה כלל אותה חציצה שחצץ פעם אלהים בין מים למים. מזג פלאי זה התיר לנו בימים שכאלו לתת דרור לנפש הכלואה בנו לילך אל ערוגות הבושם, אל גינת אגוז, לשוב אל אותה עניה סוערה לא רוחמה, ולהגיש לנו בשובה פרח של אהבה או שיר או סיפור או סתם חיוך שאספו שם בתוּרם.
תלה בה עיניים לרדת אל מלוא עומק דעתה.
'כריח המור הן מילותיה של השירה' – אמר לה בהתכופפם לאסוף את הדפים שעפו בזעפה של הרוח, וכשהרימה ראש טרוד מתחת לשולחן תוהה מול ערימת הדפים שבידיה, הוסיף – 'הבושם הוא החומה החיצונית במבצרה של האשה, הוא כל מה שהייתה רוצה שיחשוב שהיא....'
'ולבושה....?' – תלתה בו עיניים בעודה ממיינת בפיזור דעת מן הניירות שעל המרצפת.
'מלבושיה הן החומה האמצעית, זוהי חומת מגן הרבה יותר פיזית מזו החיצונה'.
'ומהי החומה הפנימית? יש אחת כזו?' – תהתה שוב.
'כן, ודאי, החומה הפנימית, האחרונה, היא גופה, בשרה ודמה. מעבר לחומה הפנימית הזו אין עוד כל חציצה ממשית בינה לבינו, אין עוד מגן לרז הגדול הצפון בה.' – קבע בנחרצות.
'ואני לתומי חשבתי שאני מתבשמת כדי למשוך ולא כדי להגן על עצמי' – טענה בקול מתפנק והד של לעג הבהב לרגע בשולי שפתיה – 'חשבתי כי אני מתלבשת במיטב מלבושי כדי שתבחין בי, אני לא רואה בגופי השברירי חומת מגן אימתנית, ו...אם הוא באמת חומת מגן' – נגע ההיסוס בקולה – 'על מה בעצם הוא מגן'?
ישבו זה מול זו על השטיח, רגליהם מסוכלות, ידיהם מלאו דפים ריקים שנשמטו מהם המילים ועפו. לא חדלו להביט זה בעיני זו בלהב בוחן והאש ריקדה בתנור.
ברגעי קסם שכאלה, מצד אחד יכלו הדפים להמלא שירה, ומאידך, יכלה עוצמת הסער גם להפיל ולמוטט את כל החומות שבנו סביבם אלי העבר, לגרום להם להתלות גוף בגוף בלהט נואש, כהבזקי הברקים הנזעמים, כעוצם הרעמים המכים, עד שישח הד המוזה ויצרר אל דפיו ונפש בנפש תִּקָוֶוה אל מקום אחד ויעלה אור, ויבהיר שחר, ויהי עולם.
שמע לפתע את האבן מקישה בעומק מי הבאר שבעיניה.
'חומותיה של האשה הן מגן וכסות לסוד הגלעין הפנימי שבה' – דיבר בה בחן כמגלה לה שלל רב- 'לכרמל האי נראה הטמון בתוכה. על נפשה היא לוחמת, אשה, הן יודעת היא לבטח כי כשיסדקו בה החומות לא יוותר עוד דבר שיוכל לחצוץ בין רצונו להרהורי ליבה, בין עוזו לגלעין הפנימי שבה, בינו לסוד היצר הכמוס בה אותו היא מנסה לשווא להסתיר מכוח רצונות העבר, מכוח הלכותיה, מכוחם של דורות של דיכוי ופחד, של כל אותם שנות אבולוציה נשית הנתונה ללחץ חברתי כפוי. אצל האישה' – נצרד בו קולו בחיל עד שנתאמצה לקרב אליו לשמוע, עד שניחוחות בשמיה שבו והונפו אל פתחו – 'מממ....היצר הוא הנפש, אין כל חציצה בין יצרה לגופה, נטלת את גופה ונגלה לך היצר, גילית את יצרה והגוף כולו שלך.....'
היא הרהרה קמעה בינה לבינה בעודה מניחה את הדפים לצידה על הרצפה להפזר, תמהה כיצד הגיע עד להיכן שהגיע, לא שעתה אל מבטו החודר, השואל האם קלטה את מה שנרמז לה אותו ערב של בריאת עולם, השואל אם תהין ללכת צעד אחד קדימה בעקבות אותה ידיעה.
'מעולם לא חשבתי שכך הוא' – הודתה לבסוף ופניו נתכרכמו בדאגה – 'תמיד חשבתי שהדרך אל האשה עוברת דרך ליבה, שקודם על הגבר לרכוש את אמונה, את אהבתה, לחוש את המיית נפשה, ורק אחר כך........' – לא יספה במבוכתה.
הופתע מעט מתשובתה, אבל מדוע בעצם? חשב לעצמו, הרי כך חונכו נשים מאז ומעולם, סופרים ומשוררים נעלים כתבו בדיוק כך דורות אחרי דורות, מגלים צופן דהוי ומוטעה לעולם מאמין וקורא, למרות שפעמים אפילו הנשים עצמן שידרו כי אין אהבה אמיתית ונעלה ללא אהבת נפש, והנה הוא בא ומספר לה כי היצר הנורא הוא היעד הסופי שיתגלה אך ורק לאחר שיפיל את כל חומותיה, כולל חומת גופה.
הביט בה ובינו לעצמו חשב האם היא חכמה דיה להבין את הרמז ששילח לעברה אודות היצר היוצר, האם עצם העובדה שהם נוכחים כאן לבדם בחדר פרוץ הרוחות שאליו נתכנסו היא, הוא, ונסיכת המוזות לכתוב ולקרוא שירה על השטיח, ליד האח הבוער, בינות לאותיות המתגוללות סביבם, אינו מספיק? האם תדע לעשות מעשה באופן המרהיב בו ידעה לצטט ולכתוב, או שהפעם תעדיף לכתוב באותו אופן בו הפליאה לאהוב? האם תבין אי פעם נפש גבר לאחר כל כך הרבה שירים שקראה וכתבה אודותיו? האם תושיט יד מן הדפים המעופפים ותסיר מעט את שולי גלימתה, לגלות מילים ולהתגלות? האם כשזה יקרה יהין ללטף את רגלה? האם יעז לישק הפעם לשפתיה ולא לישק דבר? האם תדע להמריא עימו אל המחוזות שמהן מגיעות הרוחות שבחוץ, להתאחד עם עוצמת הגשם, אל להט התנופה? האם תהסס ליגע בקצות אצבעותיה בגחלי נשמתו הרוחשות, המאיימות להתלהט לאש? האם תבין הפעם, או שיזדקק לצעוד גם את הצעד השני שכן את הראשון כבר צעד זה מכבר.
'בוא תתקרבי קצת' – לחש לעבר נטולת החומות – 'בואי ונכתוב אך הפעם את האהבה לאחר שתחפץ'.
הרוחות המשיכו לערב דפים במעופם, לפרוץ חלונות נעולים, לערב מילים טרופות, להפיל אותיות מלא קומתן, להתיר חומות בצורות, לזלוג מן הדפים מן הכוח אל הפועל, כטיפות מתעבות של מים על כוס זכוכית, כטיפות של דם על עור, כזליגתה של הנפש אל רשתה של נפש אהובה, לחלות אל יצרה, אל יוצרה, אל יצירתה, להבין כי פנים רבות לה לנסיכת המוזה הנחבאת אל הכלים.
©
כל הזכויות שמורות למחבר
