-
איך הגעתי לארץ הזכוכית?
אני זוכר מעט מאוד. צועקים, המומים, אוחזים בכל מה שניתן, קרסנו אני והוא בשאגה לתוך הלילה! המכונית הטלטלה אנה ואנה, הוא סחב את ההגה בעיקולים החדים ואני חששתי להביט בו. "שלא יתנפנף לך השיער ברוח", הוא צחק על קרחתי. הסמים שכבו על הרצפה, אני היטלטלתי ביניהם. הדרך הסתחררה מול עיני, שלושה קוים שהצטרפו לחבריהם, עצמתי את עיניי . קיוויתי שהנסיעה תסתיים סוף כל סוף, ובחלומי אני שכוב באמבטיה גדולה המתרחבת אט אט והופכת למעין אגם מבהיל. איש מלחש באוזני, "שלא יתרטב לך השיער מהמים", הוא מצחקק ועוזב. מדוע לא עזבתי את האגם? המים שקטים וחלקים, לאורך האופק נותרים כקו ישר ועיקש. תמיד פחדתי מהמים העמוקים. שנאתי את השחייה ופעם אחת בבית הספר הכריחו אותנו לגמוע בריכה אחת כחלק ממבחן.
אך הפחד, יסתבר לכל מי שעסק בו מעט, הוא בן זוגה הקרוב של התשוקה. אולי רציתי לצלול למים השחורים, ולראות מה יש מתחתם. למה הדבר דומה? למעטפה ענקית מתחתיה רובצת מתנה ענקית. משהו מטלטל את נסיעתנו! "משהו לא בסדר עם האוטו!", אני צועק לו, הוא מחייך. "מה אתה כבר מבין במכוניות", הוא מפטיר ומדליק לו סיגריה בחצי יד. שמעתי רעש עולה מאחורינו, מתגבר בכל צד ודומה היה למכונה ענקית הלופתת את המכונית ומשליכה אותה לכל כיוון. שני הקווים המקבילים שהיו הדרך, נקטמו לנקודות קטנות , שמענו קול ריסוק עז והעולם כולו התהפך ביחד איתנו. משהו חד חדר אליי בין הראש לאוזן, ופצע אותה. צרחתי לשווא, הדממה הופיעה ובן זוגי לא הוציא הגה. ראשו היה מרוסק ואנו היינו הפוכים, רגלינו למעלה, ואני התעלפתי.
האם חזרה אליי ראייתי או שחלמתי? רק הכאב יכול להעיד על כך שהתעוררתי סוף סוף וחלק מהגג המרוסק פצע את ראשי ואת אוזניי. החלטתי להתגבר על הצורך הנוראי להירדם שוב ובעטתי בדלת. היא מיאנה להיפתח, נאבקתי בידית לשווא עד שויתרתי עליה ושברתי את החלון ברגלי. הזדחלתי לי החוצה, נחתך מהשברים. נפלתי על שברי זכוכית נוספים. אסור לי לזוז, חשבתי, והמלח של הדם נעם לי בפה. כל תזוזה תחתוך משהו נוסף. נשארתי שם זמן רב, עד ששוב איבדתי את הכרתי.
חששתי לקום, חרדתי מפני ההתעוררות. ראיתי בעיני רוחי נערה שזמן רב לא ראיתיה, שערה שחור ועיניה שחורות. ההתבוננות בה מציפה בי את כאב פילוח הבשר, אך מדוע? ההחלטה התגבשה בליבי, לחקור את כאב זה. עליי לבדוק בו כל נים ונים בדייקנות של מנתח. כך, כשם שהמנתח שולל ומדחיק את כאביו בפלישה אכזרית לקרביו של המנותח, רציתי לנתח את עצמי עד שהמזוכיזם יגרום לי להתרגל לזכוכית המפלחת בבשר. בעולם זה שבו אי-האמון, המניפולציה והשקר עוטים הכול, רק לכאב עוד הייתה הרגשה ממשית. שמא התמכרתי לתחושת החדירה המפלחת? עם ההרגל מגיעה תחושת הבדידות המפלחת, שהרי הכואב לעולם נותר בודד בכאבו, במיוחד כאשר דורשים ממנו לחייך. בעיניים שחורות הבטתי בנערה בחזרה, פתחתי את עיניי, וגועל רב עלה בי - האדמה הייתה טחובה בפי.
עיניים שחורות, קחו אותי בדרך הזכוכית הארורה! ראיתי אותה עומדת בקצה של מדבר קשה, ובצידי המכונית ההרוסה. הוא מת, ידעתי, וחששתי לבדוק את גופתו. אך החשש קונן בי, אולי נותרה משהו בנשימתו ? אחרי היסוס רב ניגשתי עליו וברחתי מיד, מבוהל מגופו המחוץ. לא הבנתי איך נותרתי בחיים. אני, שכל טיפה של חדוות קיום נעקרה ממני ביום שיצאתי מהרחם, שקיללתי כל יום כל שעה וכל דקה לא רק את החיים עלי אדמות, אלא את ההיסטוריה השלמה והענקית של המתים הרודפים אותנו עדיין, אני נותרתי בחיים. והוא, שאהבת החיים פעמה בו בכל רגע ורגע מחייו, והיה מתחיל את בוקרו של היום בחיוך גדול לטובת העולם המחבק והמלטף שלו, שכב כעת, גוויה דוממת.
היא הביטה בי מרחוק, ובצעד קליל נעלמה, יודעת שאעקוב אחריה. אך עייפתי! כמה עייפתי מהעולם הזה, ובגיל צעיר יחסית כבר אמרתי נואש. הייאוש מעיד על היפוכו, תמיד. מי שמתייאש לעולם מצפה לגדולות ונצורות מהעולם שאכזב אותו שוב ושוב. שוב ושוב התאכזבתי מבני האדם שלעולם אינם לומדים דבר, לעולם, אלא אם עברו בכור ההיתוך של הסבל, של האכזריות, ושל מותם היום-יומי של אחרים. אפילו התעצלתי לשים יד על ראשי המדמם. שידמם, לחשתי לעצמי, מחייך בפעם הראשונה, שכן אני יודע שאאבד את הכרתי שוב, ואולי בפעם האחרונה "אזכה לראות" את שדה מוות הזכוכית הזה, זה שכה מזכיר לי את ביתי. חייכתי ואיבדתי את הכרתי מיד, החשיכה המבורכת והעוטפת באה אליי, כחיבוק עצום של יקום המחזיר אותך לחיקו האנאורגאני, הדומם והמת.
לו רק מתתי אז, שנים רבות של צער היו נחסכות ממני. אך מישהו חמד לו לצון, אי שם בארץ הזכוכית, ליצן החליט לשפוך עליי דלי מים. את צימאוני העצום זה לא הרווה, רק העיר והציק על הפצעים. ליקקתי את השפתיים מבלי לפקוח את העיניים. הצמא עורר בי את הבכי, כמו ביקש נוזל באשר הוא ולא היה אכפת לו מה מקורו. עיניים שחורות, לא יכולתי לפקחן אז. פקחתי בכל זאת וראיתי אותו. לו יכולתי, האמינו לי, הייתי קופץ ממקומי! אבל נשכתי את הלשון בחזקה במקום זאת. שד גדול ואיום התבונן בי, קרוב אליי מרחק נשיקה. כל כולו חיוכים. "מה אתה מחייך כל כך!", התעצבנתי.
"ממממ, אתה מתעצבן מולי. זה חדש", הוא צחקק.
"תגובה רעננה בשדותייך, אדוני?", לרגע התפתיתי לחייך איתו.
"ובהחלט אדוני!", הוא צחק. "ומה דעתך על הגיהנום שהכנתי רק ובמיוחד בשבילך?"
"מקסים, מעורר השראה. באמת, לו הייתי בעל כישרון כתיבה הייתי כותב עליו סיפור".
"תודה לך אדוני, הציני, המריר והמתוסכל", הוא המשיך לחייך, בלתי נסבל".
"ובכן? איזו מין הלצה מטופשת היא זו?"
"הו...שום הלצה, האמן לי. טרחתי כל כך יפה בשביל התפאורה".
"אני מצטער אינני מאמין בשטויות האלה של גיהנום וכן הלאה".
"אינך מאמין?", חיוכו שהיה ענקי רק התרחב וחשף מלא הפה אפילה. "היכן חיית עד עכשיו? אני מארגן מציאות, לא פנטזיות. פנטזיות הן לשוטים בלבד".
"מארגן מציאות?"
"ובכן מדוע לא? שמע נא", הוא הוריד ידו על כתפי כממתיק סוד, "חשוב, לו הייתי הכי נוראי ביקום, כלום לא הייתי מאוד אנושי?", האם הוא צוחק או רציני, כבר לא היה ניתן להבחין.
"אתה בוודאי מאוד משעשע את עצמך".
"בוודאי! ומה תרצה שאבכה כמוך בכל בוקר על מר גורלי? ההבדל היחיד בינינו הוא שאני מודע לחולשתי העצומה".
"חולשתך? חשבתי שאתה מארגן פה את כל ההצגה".
"כן כן, מארגן בשבילך הכול...המממם אתה עדיין לא מבין את עוצמת החולשה שאני עומד להציג בפנייך, אבל אתה נראה בדיוק הטיפוס לזה.. אז חכה איתי ... עוד רגע ..."
הוא נשם עליי. הבל פיו היה אדים קרירים ושוב ליקקתי את שפתי בתקווה למעט מים. ברגע אחד הרגשתי אותם, מפלי מים עצומים מתחתיי ומאחוריי, קוצפים ושוצפים ולוקחים אותי עימם. איזו דרך נפלאה הייתה זו למות, אם רק היינו שוכחים כמובן מהריאות המתפוצצות ויתר הכאבים. אבל המים שהוא הטיל אותי אליהם לא היו קודרים כלל וכלל, אלא צלולים, לבנים מרחוק וטהורים מבפנים. עיניים שחורות שלי, אני אומר לך כך. ראיתי לרגע אחד את האושר שלי, והוא היה ריק גדול ועצום ששאב את כל כאביי לטיפת מים קטנה, נידפת, ונסחפת עם מיליוני חברותיה למרחק.
להישאר שם רציתי. לחבק את המים לנצח כמו טיפש אמיתי שלא נותר לו עוד דבר אחר פרט .להם. אך גם הנאה תמוהה זו לא ניתנה בידי לאורך זמן, היא הייתה האחרונה שניתנה לי.
