24.10.08
זרקור עם חנה הילמן
"צחוק של מבוכה," הוא שם ספרה של חנה הילמן שיצא לאור בשנת 2007. צחוק עם מבוכה או בלי מבוכה - זו חנה הילמן לכל מי שמכיר אותה. תמיד עם חיוך על השפתיים וגם רגעי העצב לצידה, הופכים באחת לפרץ צחוק המשכיח את העצבות בשנייה.
זו חנה הילמן, חברת "דרך המילים", מיום היווסדו של האתר, עוד בוורסיה הראשונית שלו, שרובכם לא מכירים.
חנה עם הנכד רון
חנה הילמן נולדה בגרמניה בשנת 1946. גדלה וצמחה בקיבוץ "אלונים" שם התיישבו הוריה עם עלייתם לארץ בשנת 1948. ב"אלונים" עברה את ילדותה גם בגרותה, ועזבה את הקיבוץ בתום שרותה הצבאי, כשנה לאחר עזיבת הוריה את הקיבוץ, לטובת מגורים באזור המרכז.
שני ספרים הוציאה הילמן עד כה. הראשון ספר שירה והשני ספר פרוזה והיא מספרת:
"את ספר השירים "השמש שקעה מזמן" הוצאתי בשנת 1986 בהוצאת "טרקלין". אלו שירים תמימים משהו, ניתן לומר. נוסטלגיה לתקופה שהייתה ואיננה עוד. תקופה ירוקה וגעגועים לילדות בקיבוץ. רובד אחר בספר השירים עוסק בפנימיות שלי. המשורר ארז ביטון טען בזמנו שבחלק מן השירים שכתבתי יש מן הרֶלִיגְיוֹזִיּוּת, אולי...לא אתווכח עם אף אחד המקבל תחושה שכזו.
את ספרי השני "צחוק של מבוכה" בהוצאת "אופיר", שיצא בשנת 2007 כתבתי תוך כדי ביקוריי אצל אימי ז"ל, בבית-האבות. מצאתי את עצמי לא פעם צוחקת לחולשותיה ולחסרונותיה של אימא ושל חבריה החוסים בבית-האבות בגלל מחלת השיטיון. מחלה שהלוקים בה מדברים שלא לעניין ומביאים אותנו – הבריאים - לפרצי צחוק מתוך מבוכה.
לא ציפיתי, שלספר יהיה פן תקשורתי, דבר שהחמיא לי ואף הביך אותי מדי פעם. בעיקר אל מול ילדיי שקראו מהביקורות בעיתונות קטע כגון זה: "הספר ’צחוק של מבוכה’ מאת חנה הילמן, הינו קובץ סיפורים ייחודי ומבדר על נושא שבדרך כלל לא צוחקים עליו: מחלת האלצהיימר (Alzheimer). . הספר משקף את התמודדותה של בת אוהבת עם זיכרונה המתעתע של אמה ניצולת השואה, ועם שמועות עקשניות על לידתה בחטא. קובץ סיפורים ראשון פרי עטה של הילמן מביא עירוב של אוטוביוגרפיה ובדיה, וחושף באופן מדורג את עולמה של המחברת שגדלה בקיבוץ לאם ניצולת-שואה; בצל שמועה כי היא בתו של פושע נאצי. העירוב המעניין של הזיכרון הקולקטיבי והזיכרון האישי, מניב מחרוזת סיפורים מרגשים על ילדות וזקנה, זיכרון והכחשה, חיים בקיבוץ ושואה".
מהיכן הגיעו שמות הספרים, מהיכן הגיעה ההשראה לכתיבת החומרים אשר בספרים אלה.
שם הספר הראשון "השמש שקעה מזמן" כשמו של אחד משירי בו: אמירה הַשֶּׁמֶשׁ אֶצְלִי שָׁקְעָה מִזְּמַן / תיאור הרקע לוּ אֶתֵּן לְרַגֶלַי לִסְחֹף אוֹתִי אֶל חֹרֶשׁ יַלְדוּתִי שָׁם בַּדֵּי אִילָנוֹת האכזבה אֵינִי יוֹדַעַת אִם יִרַאוּ הֵם נִמְצָאִים שָׁם - וַדַּאי / יְלָדַי כְּבָר נוֹלְדוּ אֶל גַּל שֶׁקִּצְפּוֹ מַפְרִיחַ בּוּעוֹת בָּאֲוִיר / רְדוּפֵי רֵיחַ שֶׁל דָּג שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם.
שמו של הספר השני "צחוק של מבוכה" נגזר גם הוא מאחד הסיפורים ששמו "צחוק של מבוכה". להלן קטע קצר מהסיפור:
"שבוע לפני שאבא מת לקחנו את אמא לבקר אותו. הייתי בטוחה שהם ישוחחו קצת ביניהם, יספרו חוויות מהיותם לבד פתאום. הוא בבית החולים והיא בבית. הוא לא הכין את אמא למצב כזה. יום אחד, כשסבל מתעוקת נשימה, הזעיק אותנו, את ילדיו, אושפז בבית החולים ומאז לא שב לביתו. כשהבאנו את אמא אליו, הביט לה בעיניים ולא אמר דבר. אמא לא השיבה מבט, רק הסתכלה סביבה לראות מי בא לבקר את מי ולמה האיש ששוכב במיטה השנייה מחובר לצינור וילדיו עצובים. "איזה רעש הם עושים", אמרה בכעס,"הם לא מבינים שיש כאן אנשים שרוצים שקט..." "אין כאן שום רעש". אנחנו מביטים זה בזה ומקצות שפתינו מתפרץ לו צחוק של מבוכה".
באיזה תחום את מרגישה יותר נוח, בשירה או בפרוזה?
בפרוזה אני צריכה להתחבר למשהו, לסיטואציה כלשהי. אני זקוקה לריכוז מאד גבוה, לפעמים אני מרגישה שזה לא היום שלי והטקסט לא לרוחי. אז אני עוזבת וחוזרת לכתיבה כעבור כמה ימים, ממשיכה מהנקודה בה הפסקתי את אותו רעיון. לפעמים עולה רעיון אחר שאיתו אני כן מתחברת ואז הכתיבה קולחת.
לעומת זאת, בשירה אני יכולה לכתוב רק כשאני במצב רוח מיוחד. כמו השיר האחרון שכתבתי על ידידת-נפש שכנראה כבר לא אראה לעולם: "לא משנה איך אקרא לזה."
את השיר הזה, כתבתי בחמש דקות בסערת נפש כשעיניי דומעות.
את משתמשת לא אחת בכתיבה כאמצעי התמודדות - כמו בספר על אמך.
כיצד נכתב סיפור.
סיפור נכתב בכל מצב, צריכה להיות איזו סיטואציה שמדליקה אותי, או איזו שיחה גם אם היא סתמית בין שני אנשים שאני שומעת באוטובוס, במספרה או כמו הביקורים בבית האבות אצל אימי, שיחד עם ההתעסקות איתה הייתי כאילו "מצלמת" את האווירה בבית האבות ועוד בדרך לביתי הסיפור כבר נטחן בראשי עם כל המוטיבים למה שצריך להיות סיפור.
איך את מתמודדת עם פחד הקסאמים בשדרות? האם הכתיבה משמשת לך כעזר גם כאן?
טפו טפו טפו ארבעה חודשים יש אצלנו שקט יחסי. מדי פעם שומעים באמצעי התקשורת על טיל שנורה לכוון כזה או אחר. אך לשמחתי, אזעקה בארבעת החודשים האחרונים לא ריתקה אותנו לבתים, פרט לפעם אחת או פעמיים שוליות.
הלוואי שהשקט הזה יימשך. כרגע שדרות נראית כמו דיר אל בלח, כיון שכולם בונים מקלטים.
הבדיחה האחרונה שמהלכת אצל חלק מתושבי שדרות, נובעת מסיטואציה סוריאליסטית כמעט. בעת האחרונה, מבקרים בבתי-התושבים, מודדים שהם בני דודנו. הם מודדים כל פיסת קרקע מסביב לבתינו. תוצאות המדידות, כלומר: הערכים הנמדדים נאמרים בערבית. כך שאחת מהבדיחות השחורות הפופולאריות אצלנו גורסת שאלו "מוהנדסים" של החמס, וכי המדידות ישמשו אותם לבניית מנהרות כדי להעיף את בתינו לארץ לא נודעת... גם מזה אפשר לצחוק ואולי צחוק מקברי שכזה, יוכל לשמש לי חומר לכתיבה. אני בטוחה שצחוק כזה יכול לשחרר מתחים.
מה מחזיק אותך בהתמודדויות - צחוק, צחוק של מבוכה?
אני אופטימית, נולדתי כזו וכנראה גם אמות כך. כל דבר יכול לגרום לי לצחוק. במיוחד אני אוהבת לגחך על תפקודם של "קברניטים". הכוונה לאלו שהחליטו שהם מסוגלים להיות "בָּבּוֹת" ולהנהיג מדינה משוגעת כשלנו. השטויות שהם עושים יכולים להצחיק אותי עד מאוד. אך יש רגעים בהם אני כבר לא צוחקת, אלא מתחברת למוסיקה. מוסיקה היא חלק מחיי, רק היא יכולה לְזַכֵּךְ אותי לגמרי.
את אוהבת לכתוב סיפורי חיים, מה מעורר בך את ההשראה לכתיבה.
חיים, אנשים, ההתמודדות הבלתי נלאית עם מצוקות, אהבות, אכזבות, דברים שאני עברתי בחיי ואולי התלאות ופתרונן יכולות לעזור לאחרים לפתור בעיות מעין אלו ביתר קלות, אף שברור לי כמו שאומרים "כל אחד והנישה של עצמו".
אם היית יכולה לחיות את חייך בשנית, מה היית משנה בהם?
את האמת- כלום! הייתי מעיזה לומר שאפילו את האיש שהיה לי פעם, לא הייתי מחליפה. שהרי בלעדיו לא היו יוצאים לי פרחים כמו אלה שיש לי. שישה ילדים וארבעה-עשר נכדים, שהתברכתי בהם. הדבר היחיד שהייתי משפרת זה אולי ללמוד לקרוץ קריצה משובבת, בעין שמאל. אילו ידעה עין שמאל "לתקוע" קריצות שכאלה. אך העין מקולקלת והיא לא יודעת.
מהו המוטו של חייך?
חייה ותן לחיות. לא אוהבת מסרסים למיניהם.
אני עושה לי שתיקה
השיר הזה נכתב לפני יותר משלושים שנה, טיילנו בעזה. הרחובות , השווקים, המולת האנשים והמוסיקה הצורחת עצמה מבתי הקפה הסואנים והמואזין שמטרטר לי באוזן, רק אותו נער ערבי שמוכר לנו גרעיני אבטיח מצליח לרגש אותי כדי לכתוב שיר. השיר מתוך ספרי "השמש שקעה מזמן".
קללת אלוהים – עלי?
אני מאד אוהבת תנ"ך, פתחתי את ספר בראשית, דברי הנחש מהפסוק : " וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה". מדברים בעד עצמם, לא היה צריך הרבה כדי להפעיל את הדמיון, מאד אוהבת את הסיפור הזה.
מונולוג אישי עיניים כחולות
הסיפור הזה פותח את ספרי "צחוק של מבוכה". בסיפור הזה אני כאילו סוגרת חשבון עם אמא שלי שכל חיינו יחסינו היו טעונים, יש בסיפור הזה קונוטציה כביכול שלילית, משמעות מיוחדת שיש למילה או להתנסחות מסוימת, המצטרפת למשמעות הרגילה שלהן על-פי הנסיבות או ההקשר, הסיפור הזה חידד לתקשורת את האוזניים המחודדות שלה גם ככה.
לא משנה איך אקרא לזה
השיר הזה נכתב ממש לפני כשבוע כשנודע לי דבר מצבה של ידידת נפש שלי שנמצאת בבית חולים, ומצבה לא מעורר תקווה, קשר שהתחיל בקיבוץ בסוף שנות החמישים ונמשך עד עצם היום הזה.
כשמוצרט ביקר במצריים
אפשר לומר שמוסיקה היא חלק מחיי, ילדי ובטח נכדי לצערי לא מחוברים לאותם צלילים שאני גדלתי עליהם ,לפעמים כשפער הדורות נתקל באותם צלילים, יכול לצאת מאותו מפגש יצירה מצחיקה ומשעשעת, בעצם מה רע שקורטוב של חיוך מסיים את הראיון לזרקור.
