מחבואים (שיא שואה)

כשהייתי קטן אז אהבתי לשאול,
ואמא ענתה לי תמיד על הכל.
גם כששאלתי המון שאלות
על ירח ושמש וגור חתולות,
ולמה אנגלים מדברים באנגלית,
ו"איזו עוגה היום אמא אפית?"
ולמה חמור הוא בעצם חמור,
ואיך ציפורים לא מתות מהקור.

וכששאלתי אותך, אמא, למה הציפורניים
אצלך עקומות בכפות הרגליים,
ענית שפעם מזמן ברחת לביצות,
התחבאת מרעים ואכלת רק קליפות.

כשראיתי תמונות צהובות וקמוטות,
בהן שתי ילדות קטנטנות חבוקות,
סיפרת שזו את ואחותך הגדולה,
שלבשה שם מעיל כי הייתה קצת חולה,
היא הלכה לאיבוד ואותה לא מצאת,
והוספת: "זה סיפור עצוב במקצת".

ושאלתי אותך, אמא, איך הלכה לאיבוד,
הן משחק מחבואים הוא דבר כה חמוד,
והיא בטח ידעה שמשחק מחבואים
מותר להפסיק ו"לשבור ת'כלים".

אז למה זה אמא יותר לא ענית,
הלכת לחדרך ושמעו שבכית. 

© כל הזכויות שמורות למשה טרופה