אבא נולד בסוף חודש נובמבר, בסוף הסתיו, רגע לפני שהחורף פורץ את המנעול שהקיץ סגר עליו ומכה במלוא הדרו – ברקים רעמים וגשם שוטף ללא הפסקה.
נקמה מתוקה.
זה אף פעם לא ידוע איך חודש נובמבר יסתיים, כמובן שבסופו של דבר החורף מגיע, אבל איך זה יקרה?
חודש נובמבר הוא חודש של הפתעה, עטופה בצלופן מרשרש, מתנה נפלאה תקבל רק אם מישהו מלמעלה יהיה מסופק.
כמעט כמו בחג המולד, אתה צריך להיות ילד טוב כל השנה בשביל לקבל את המתנה שחשקת בה. הנוצרים כל כך שטחיים.
צלצול של שעון מעורר פתח לי את הבוקר, כמו כל בוקר.
אני שונאת את הצליל של השעון, יש בו משהו מרתיע ומציק, "אני צריכה לבקש מאבא את הפטיש שלו, הוא בטח נמצא עמוק בארגז הכלים, שקבור עמוק באחד הארונות של אמא." תהיתי, רגע לפני שמהמטבח נשמע קולו.
"דבש," כך קורא לי, "את צריכה לקום, יש לך יום מלא בלמידה וצבירת אינפורמציה חשובה לחיים." אני מניעה את שפתיי ואומרת את אותן המילים שאבא משתמש בהם כל בוקר, רק בלב, וזה מחמם אותו קצת.
"אני יודעת, אני יודעת. בוקר טוב." אפשר היה להריח מהמטבח את הריח המלוח והמטוגן של החביתה האוורירית שהוא מכין ולא מספר איך, זה עשה לי חשק לאכול.
עשר דקות חלפו והנה אני במטבח. אבא עומד מול הכיריים, אוסף את החביתה אל הצלחת ומניח שתי פרוסות עבות של לחם בצד, "בתיאבון דבש." הוא הניח את הצלחת על השולחן שישבתי מולו, החיוך שלו רחב ומרגיע כל כך, גם לחייך כך הוא אף פעם לא מספר איך.
"אתה לא עובד היום?" שאלתי בפה מלא.
"אני חוגג יום הולדת היום, שכחת? אל תדברי בפה מלא."
"אף פעם לא אשכח. אף פעם." אני ממלמלת והוא פותח את דלת הבית, מוציא את המפתחות מהכיס ושנינו נכנסים למכונית.
"אני מקווה שלא תאחרי שוב, אני לא מסיע אותך לבית הספר כדי שתאחרי." אמר, אך נימתו רגועה ונעימה, הוא מטיף אך לא בזעם. הרוגע התמידי שלו תמיד מצא חן בעיניי.
"אני יודעת אבא, אני מצטערת. זה לא באשמתי."
"אז באשמת מי?" הוא חייך שוב.
"באשמת..." אני תוהה מה לענות, שישמע חכם מספיק, "באשמת הרגליים, הן לא הולכות מהר כמו שאני מבקשת מהן." אבא צחק בקול רם, "טיפשונת."
נשיקה על הלחי והנה אני בבית הספר, מאחלת בוקר טוב לשומר, עוברת את השער ונכנסת אל הכיתה.
"מה התירוץ שלך הפעם?" הביטה בי המורה מן מבט מחנך, כאילו יש לה מן יכולת השפעה עליי. העניין עם מורות, שלרובן יש את הרושם שהן יודעות הכול, מבינות הכול, קוראות את מחשבותיהם של התלמידים – כי הם לימדו מאות מהם, מכירות את כל הטריקים ואת כל התירוצים האפשריים לטעויות.
אף אחד לא מתחלק לסוגים בחברה אנושית, כל אחד אחר ושונה, לכל אחד יש את היכולת להפתיע ולהיות לא צפוי, אין דבר כזה "צפוי" בחברה האנושית. למה אנשים חושבים שהם יודעים הכול? מי נתן להם את הזכות?
"יש לי תירוץ מעולה היום, לאבא שלי יש יום הולדת." אני משתדלת להישמע כועסת בשביל שכל הסיפור יסתיים והיא תניח לי, למרות שדווקא היום אני שמחה יותר מתמיד.
מבט נבוך, הרכנת ראש, "את יכולה לשבת." לא שאלתי יותר מדי שאלות, התיישבתי בשולחן בשורה האחרונה, המקום הקבוע שלי.
מנותק, אני יודעת, ניתוק מהעולם זה כל מה שאני צריכה עכשיו.
אני מוצאת את עצמי עייפה מלהביט באנשים, בקושי מצליחה להסתכל לאחרים בעיניים. יש משהו כל כך מזויף ומסיכתי בכול מי שסביבי, אי אפשר לפתח שיחה בלי לקבל מנה גדושה של שקרים גסים והסוואות של אמת שנשכחה לה עם הזמן.
אף פעם לא הצלחתי לדבר עם שקרנים, זה קצת מציק לדבר עם אדם שגם עם עצמו אינו מצליח להיות כנה.
חודש נובמבר הפתיע השנה לטובה, לא היה חם ולא היה קר, לא היה גשם ולא הייתה שמש קופחת. מזג האוויר היה קריר והשמים צחים מכול ענן, רוח נעימה וקרירה של סוף הסתיו והכול פורח מסביב בצבעים אדומים, כתומים וורודים.
"אבא יאהב את מזג האוויר, הוא נותן אווירה של יום שישי, או שבת כשנוסעים לטיול בצפון. אבא אוהב את הצפון, גם אני אוהבת, בעיקר בגללו." המחשבות נדדו בראש בכול צד, מרחפות ממש.
סיבוב מפתח ואני בבית, אבא ישב על הספה בסלון וראה טלוויזיה, "אני בבית." כמעט והכרזתי, הוא הפנה את ראשו לעברי וחייך, "דבש, איך היה בבית הספר?"
"איחרתי שוב."
"איחרת שוב? אבל הורדתי אותך בדיוק מול השער."
"אני לא יכולה להסביר." מלמלתי, "מה יש בטלוויזיה?"
"אותם הסרטים, שוב ושוב בשידורים חוזרים. מתי אמא אמורה לחזור?"
"היא אמרה שבארבע אחרי הצהריים תהיה כאן וניסע." התיישבתי לידו ועטפתי את עצמי בזרועו הגדולה.
"לאן ניסע? זאת הפתעה?" הוא צחק, הטעם בפי נהפך למריר והמחשבות בראשי נעצרו במקומן.
"אני צריכה ללכת לחדר, להכין שיעורים." קמתי מהספה והלכתי אל עבר חדרי.
"שיעורים? ביום ההולדת שלי? אעזור לך אחרי שנחזור עם אמא."
"אז אל תשאל שאלות מיותרות, לא אוכל לענות לך." עניתי בתקיפות ועצמתי עיניים.
הכול לא נפלא כל כך כפי שחשבתי.
אמא העירה אותי כשחזרה, לא היה לה את החיוך של אבא כי הוא לא לימד אותה לחייך, "בואי, הולכים."
"עכשיו? קנית פרחים ונרות?" גירדתי את ראשי, הרגשתי עייפה יותר משנרדמתי.
"כן, הכול מסודר."
עמדנו מול מראה והיא קלעה לי צמה, סידרה את שערי הסבוך בקשרים, שאני בעצמי לא מתיימרת לנסות לטפח, "זהו, את מוכנה."
"את חושבת שהוא יאהב את הצמה?"
"מאוד, באמת. את נראית נפלא כך." היא ליטפה את פניי ברוך.
התיישבנו במכונית, היא נהגה ואני ישבתי מאחור, אבא ישב לידה. שתיקה.
אמא לא העזה להוציא מילה מהפה, כך גם אני.
עיניו של אבא כאילו מנסות להבין למה הרדיו שקט ולמה הצחוק נעלם ורק דממה שוררת במכונית, כאילו נפרץ חור שנתן לדממה לחלחל ולמלא את חיינו. מפליא שיש עוד חמצן לנשום.
אחרי חצי שעה של נסיעה שקטה, הגענו.
אבא אמא ואני עמדנו בכניסה, "חכי כאן, כשאחזור יגיע תורך." אמא הזכירה, ואני עשיתי כדבריה.
"איפה אנחנו, לאן אמא הלכה? עכשיו תספרי לי?"
"אמא תחזור, אחר כך אנחנו נלך."
"לאן?" התחלתי להרגיש כאילו אני מדברת עם ילד קטן, ולא היה לי את החשק, או הרצון להסביר.
"דבש, תחייכי." עמדנו שנינו מול קראמיקה אפורה ונוצצת, הדלקתי נר ובכיתי. גם הוא בכה, אך חזר על המשפט שוב ושוב, כי כל המילים הולכות לאיבוד כל שנה, ביום ההולדת שלו כששנינו, אני והוא, עומדים מול הקראמיקה האפורה והנוצצת, "דבש, תחייכי."
"אבל אבא, לא לימדת אותי לחייך."
