משיכת חבל

שתי בחורות, בחור אחד,

שתיים מושכות (אחת מכל צד).

ילד טיפש שמתקשה להחליט,

קשר-לא קשר,פיגור בלי תכלית.

איך יכולתי להיות כזאת מטומטמת,

לחשוב שהגיע הזמן לאהוב,

למרות שהפצע נשאר עוד פתוח,

וכל נגיעה רק עושה לו לכאוב?

מתה לצרוח, לפרוק את הכל,

מבט ריקני שצבוע כחול.

גרמת לי לחשוב שיש עוד סיכוי

והלכת (אוי כמה שזה.... "לא" צפוי).

כועסת כל כך על תמימות שחוזרת,

אחרי האינספור הלקאות שקיבלתי.

עברתי בלב עשרת מכות,

איך עוד יש הרגשה שלכאוב

רק התחלתי?