פשעים ועבירות אחרות (על-פי משפט הפתיחה של נאדין)

החקירה

   המפקח מיגרנה הסיט את כיסאו לאחור, שילב את אצבעותיו מאחורי עורפו והביט בעיניו של האיש הסחוט ומטושטש המבט שישב מולו.

    "מר שמעוני, ספר לי עכשיו מההתחלה, בפרטי פרטים ומבלי להשמיט דבר על מעשיך מהשעה שיצאת היום מביתך ועד שהתקשרת אלינו".

    האיש עצם עיניו לרגע, שב ופקחן והביט לעברו של המפקח בייאוש. עיניו היו עדיין אדומות ונפוחות מבכי. בקול צרוד לחש:

   " אבל כבר סיפרתי לך פעמיים, וגם לשוטרים שבאו לביתי סיפרתי.."

   " אז עכשיו תספר בפעם השלישית ואם יהיה צורך, אז גם בפעם רבעית. מה לעשות, אנחנו השוטרים קצת קשי תפיסה!" חיוך זחוח התפשט על פניו של המפקח.

   האיש הביט בחשש לעבר המצלמה הקבועה מולו על הקיר שתיעדה את החקירה. בקול עייף וחד-גוני חזר על סיפורו:

    "יצאתי מהבית בשעה 6:45 בבוקר, נסעתי ברכבי לתחנת הרכבת, השארתי את הרכב בחניון ועליתי על הרכבת של 7:30 לבאר – שבע. הייתי עסוק במשרדי החברה עד השעה  אחת בצהריים.  משם הלכתי לקניון הנגב שבעיר ואכלתי ארוחת צהריים באחת המסעדות בקומת הקרקע. לא זכור לי שם המסעדה, לא שמתי לב, אך אוכל לזהות אותה אם אשוב למקום. לאחר הארוחה הסתובבתי זמן מה בקניון, וכשיצאתי משם המשכתי להסתובב  כשעה במרכז העיר. כפי שהסברתי לכם, לא הייתי זמן רב בבירת הנגב ורציתי לראות מה עוד חדש שם. עליתי לרכבת של השעה 4 חזרה לת"א והגעתי לביתי בסביבות השעה 6 .  ואז כשנכנסתי, מצאתי אותם..."

   קולו נשבר והוא התחיל שוב להתייפח.  המפקח סקר אותו זמן מה ואז מילא את כוסו שהתרוקן בינתיים במים מהבקבוק שעמד על השולחן.

   "תשתה קצת ותנסה לשלוט בעצמך. זה לא ייקח עוד הרבה זמן."  קולו התרכך במקצת. האיש לגם מהכוס תוך כדי בכי, השתנק והתחיל להשתעל. המפקח חיכה בסבלנות שיחזור לעצמו.

    הם הוזעקו לזירת הרצח ע"י שמעוני. היה היסטרי לחלוטין בטלפון, והמוקדן הצליח אך בקושי להבין במה מדובר. הם מצאו על המיטה בחדר השינה שתי גופות  מנוקבות  כדורים של גבר ואישה. האישה הייתה אשתו של שמעוני. הגבר טרם זוהה והבעל טען שאינו מוכר לו כלל.

   נשמעה נקישה בדלת ולחדר נכנסה שוטרת . היא הודיעה למפקח שעו"ד רוזן נמצא בחוץ. המפקח הנהן והעורך דין הוכנס לחדר. הנחקר השמיע אנחת רווחה, קם על רגליו והושיט ידו אליו, אך זה מצידו חיבק אותו בין זרועותיו:

    "איזו זוועה גידי, נורא, נורא! באתי הכי מהר שיכולתי, הייתי בירושלים כל היום. " הוא פנה למפקח: "אם סיימתם כאן , אני אקח את מר שמעוני איתי." המפקח קם והחווה סימן תיאטרלי בידו כלפי הדלת.  עורך הדין המשיך :

    "אם תזדקק עוד למר שמעוני, אני אהיה נוכח בחקירה." המפקח חייך בנימוס לגלגני: "כמובן, כמובן, מחר בשעה 10 יתאים לכם? " והוא לווה אותם לדלת.

   עורך הדין  הוביל את שמעוני לרכבו וברגע שהתיישבו, חזר האיש להתייפח מרה. רוזן שמר על שתיקה אך לפת את כתפו בידו. אחרי שעה קלה, משהתמעטו יפחותיו, שאל:
    "גידי, היכן להביא אותך? אתה יכול לחזור הביתה או ש..."

    "לא, לא, לא אוכל להיות שם...אני חושב שאלך לביתו של חברי אסף. הוא עוד לא יודע..." הבכי עמד להתחדש ורוזן מיהר לשאול לכתובתו של החבר."בכל זאת אצטרך להגיע הביתה קודם לקחת כמה דברים. רק לכמה דקות..."

    רוזן עצר את הרכב לפני הבית ושאל אם הוא רוצה שיעלה איתו. שמעוני היסס לרגע:

   "אם לא איכפת לך... הם לקחו...אותם משם, אך עדיין... " גניחה ארוכה נפלטה מגרונו.

   בדירה נכרו סימני סריקתה של המשטרה. לא היה דבר שלא הוזז, לא הייתה מגירה שלא נפתחה ונבדקה. אמנם השוטרים השתדלו להחזיר כל דבר במקומו, אך שמעוני הרגיש בחיפוש המדוקדק שבוצע במקום . רוזן לווה אותו עד פתח חדר השינה והוא נמנע  מלהביט על המיטה בשעה שחיפש בארון והכניס בגדים ולבנים לתיק קטן, אך דרך המראה שעל הדלת הפתוחה ראה את הדם הרב שנספג בסדינים המחוררים מכדורים. הוא הצטמרר, סגר בטריקה את דלת הארון ויצא במהירות מהחדר. רוזן חיכה בסלון  בשעה שהוא נכנס לאמבטיה ואחר-כך לשירותים, שם התעכב דקות מספר. עורך הדין הסיע את לקוחו לכתובת שציין ונדבר איתו  לאספו בבוקר בשעה 8 : "אנחנו צריכים לשוחח לפני שניגש למשטרה", אמר.  הוא לפת את זרועו, לווה אותו בעיניו בשעה שצלצל באינטרקום עד ששמע את דלת הכניסה נפתחת ואז נסע לדרכו.

שיחה אל תוך הלילה

   אסף היה הטוב בחבריו של גדעון. למעשה הוא נשאר חברו היחיד. במהלך השנים התמוססו קשרי הידידות האחרים שאפיינו את שנותיו הצעירות לכדי טלפון לפני החגים ופה ושם פגישה מקרית. הוא לא היה מעולם "איש רעים להתרועע", ועם השנים נשאר רק אסף. הוא לווה אותו עוד מימי השירות הסדיר שם הכירו, והיה שם בכל התחנות שבדרך, תומך ומושיט יד כשצריך. אסף היה לידו בכל משברי הלב שפקדו אותו וגם בשעותיו השמחות, היה שושבינו כשנשא לאישה את אלונה וגם הוא, מצידו, מילא אותו תפקיד עבור חברו. לפני שנתיים, כשאסף התגרש אחרי נישואים קצרים וסוערים, גדעון עזר לו לאסוף את השברים ומנע ממנו לשקוע במרה שחורה.

   כעת היו שניהם בסלון דירתו הצנועה של אסף, אליה עבר עם גירושיו. אסף ישב על הכורסה וגדעון שכב על הספה מולו. הוא דיבר והתייפח חליפות ומדי פעם, משגברו פרצי הבכי, חברו קם לחבקו ולנסות להרגיעו במקצת. את דבריו האחרונים, גדעון סיים בפרץ בכי מחודש: "לא היה לי כל מושג, לא הרגשתי דבר, איזה פתי הייתי, איזה פתי..."

   ואמנם לכאורה לפחות, חיי הנישואים של גדעון היו מאושרים: "אישה נאה, דירה נאה וכלים נעים מרחיבים דעתו של אדם " אומר הפתגם, וגדעון האמין שהוא זכה במפעל הפיס: אישה יפה שהעריץ, בית מרווח שהגיע אליו בזיעת אפו שהם מלאו במשך חמש השנים מאז החתונה בהרבה כלים נאים. רק עננה אחת רבצה בשמי האושר הזוגי: אלונה עדיין לא התעברה למרות הבטחות הרופאים שאין כל בעיה רפואית לאיש מהם. אך מלבד זאת, לא היה דבר שהעיב על יחסיהם, נהפוך הוא, גדעון חשש לעתים שמשהו לא טבעי אצלם שהם כמעט ולא רבו מאז שהכירו, וזאת בניגוד לסיפורים ששמע מפי חברים לעבודה נשואים.

   "וכל הזמן הזה חייתי בגן עדן של שוטים, היא בגדה בי מתחת לאפי, נאפה במיטתנו ואני לא הרגשתי שום דבר, איזה מטומטם הייתי, איזה מטומטם..."  יפחה קורעת לב פרצה מגרונו ואסף התיישב לידו וליטף ברכות את שיערו המיוזע: "די גידי, די, די..."

   משנרגע במקצת, התחיל שוב לדבר: " ועכשיו אני כמובן החשוד העיקרי. מה יותר קלאסי מזה, בעל חוזר הביתה, מוצא את אשתו במיטה עם גבר אחר ויורה בהם... איך הם יאמינו לי שלא ידעתי דבר, שחשבתי שהיא האישה הנאמנה והאוהבת ביותר בעולם, שרק הבוקר התעוררה מוקדם מהרגיל רק כדי לשתות איתי קפה ולנשק אותי לפני צאתי לנסיעה..."

   אסף נכנס לדבריו כדי למנוע גל מחודש של בכי שעמד לפרוץ:

   "אבל היית כל היום בבאר-שבע, יש לך עדים שם, הם יוכלו לקבוע את שעת המוות ולדעת שלא יכולת ...

   " יש לי עדים שראו אותי עד אחת בצהריים. מאותה שעה ועד שעליתי לרכבת בארבע, הסתובבתי בגפי, לא פגשתי אף מכר...וגם לא שמרתי על כרטיס הרכבת, השלכתי אותו לפח, איך יכולתי לחשוב...