צילה אהבה עוגות. מזה אהבה, הייתה מכורה לעוגות!
כבר בילדותה, באותן שנים רחוקות בהן הפרוטה לא הייתה מצויה וגם המצרכים היו בקיצוב, הייתה מחכה בכיליון עיניים לעוגה שתאפה אימא לשבת. ביום רביעי היה מתחיל מוחה לעסוק בניחושים. בחמישי הייתה מנסה לגלות רמזים במטבח ובשישי בצהרים, בשובה מבית הספר, הייתה ממהרת למטבח, פותחת לרווחה את דלת תנור האפייה ובודקת אם ניחשה נכונה.
אמה הייתה מחייכת בסלחנות ומעניקה לבת התאוותנית פרוסת עוגה טרייה.
"בחתונה שלך ירד הרבה גשם, אם תמשיכי לזלול עוגות!" נהגה לומר בצחוק קליל.
כאשר בגרה צילה וגם הזמנים השתנו, ההתמכרות לעוגות קיבלה ממדים גדולים יותר. בתי הקפה והקונדיטוריות הציעו מבחר מפתה של עוגות וצילה הרגישה שאת כולן היא חייבת לטעום. חבריה, שהכירו היטב את התמכרותה, הציפוה בספרי מתכונים לעוגות בכל יום הולדת שחגגה.
בלילות היה לה חלום קבוע. זה היה החלום על גן העדן של העוגות. כבר בשביל
הכניסה היה ריח משכר של עוגת שמרים הנאפית בבית. צילה חלמה עצמה פוסעת בשביל, עיניה עצומות ואפה מסניף את הריח הנפלא.
ליד הכניסה ניצבו שני מגשי נחושת ענקיים ומבריקים ועליהם מבחר עוגות בקלאווה קטנטנות ומפתות. מאחוריהם - דוכנים ובהם עוגות פשוטות, אלה המכונות "עוגות לקפה". כל אחת מהן הייתה מונחת על צלחת הגשה נאה ובצידה סכין לחיתוך.
בשורה השניה היו דוכנים ועליהם עוגות פרות. אלה היו מונחות על צלחות עגולות פרחוניות וריח מתקתק של פרי אפוי אפף אותן. היו שם עוגות תפוחים ועוגות אגסים, עוגות שזיפים ועוגות דובדבנים. חלקן היו מורכבות מבצק פאי ומעליהן הפרות החתוכים המכוסים שכבת זיגוג מבריקה. באחרות שכנו הפרות בתוך המרקם עצמו.
בשורה השלישית נחו עוגות גבינה מכל המינים ומכל הסוגים. היו גבוהות ותפוחות, מלאות גבינה ושמנת. היו נמוכות, מוצקות ומכוסות קצפת והיו מגולגלות בבצק שמרים.
לאחריהן היה מבחר מהמם של עוגות מגוונות: עוגות דבש ועוגות קוקוס, עוגות גזר ועוגות אגוזים, רולדות ועוגות נפוליון. כל אחת יפה ומזמינה מחברתה וכולן יחד – חגיגה לעין ולחייך!
את התצוגה חתמו כוכבות גן העדן - עוגות השוקולד! היה שם מבחר מדהים של עוגות שוקולד ומוס, עם קצפת ובלעדיה, עטורות תות או דובדבנים או לחילופין מצופות בפירורי שוקולד או בסוכריות צבעוניות. חלקן היו מורכבות ממספר שכבות בגוונים שונים של חום ולבן. מונחות היו על מגשים מהודרים וכל כולן כמו אומרות "בוא ותטעם".
כך בלילות. ובימים הייתה צילה עבד לתאוותה. לא חלף יום מבלי שתאכל פרוסת עוגה, לפחות אחת. בימי חג ובאירועים הוכפל ושולש מספר הפרוסות שבאו אל קירבה.
במשך השנים עלה משקלה של צילה ותפח. סביב מתניה וירכיה התפתחו צמיגים עבים. בבדיקת דם שגרתית שעשתה נתגלו, אבוי לאותה צרה, כולסטרול גבוה ורע, שומנים בדם וערכים גבוהים של סוכר. רופא המשפחה הזמין אותה לשיחה וגזר גזירה: "ממחר – דיאטה!" את הפקודה גיבה בהסברים מלומדים ומעוררי חלחלה על הצפוי לה אם תמשיך בהתמכרותה.
קשה עד מאוד היה לה להשלים עם מצוות הרופא המלומד. כל הסובבים אותה גם הם התריעו, בלי חמלה, "את חייבת להפסיק עם העוגות, פשוט חייבת!", "העוגות האלה תהרוגנה אותך!" "הגיע הזמן להשתלט על עצמך!", שמעה צילה מכל עבר.
בלילה חלמה שוב על גן העדן האהוב שלה, אלא שבפתחו בערה עתה אש זרה אשר מנעה ממנה את הכניסה. כל ניסיונותיה לכבות את האש, או לעקפה, נכשלו והיא נותרה בחוץ.
הבינה צילה שלא נותרה לה עוד כל ברירה והחלה בחיפושים אחר המקום שיגיש לה עזרה. לאחר שאלות ובירורים, הגיעה לאגודת שומרי משקל. כשהגיעה המדריכה הוזמנה צילה לעלות על המאזניים. התבוננה המדריכה בתוצאה, נרכנה שוב לוודא שאכן אינה טועה, ואמרה : "מאה!" צילה כמעט והתעלפה! לזאת באמת לא ציפתה! בביתה לא היו מאזניים ומזה זמן רב לא נשקלה. "את בטוחה?" שאלה בקול מהסס ושבור. המדריכה הבחינה בתגובתה הקשה ואמרה בחיוך חביב: "אל תדאגי, חמודה, הגעת למקום הנכון. אנחנו כאן נעזור לך לרדת במשקל. תראי שאם תפעלי לפי ההוראות שלנו, השינוי יבוא מהר".
צילה נטלה את הכרטיס, עם המספר התלת-ספרתי המאיים, וחפוית ראש התיישבה לשמוע את הרצאתה של המדריכה.
בזמן ההרצאה התבוננה במשתתפות. חלקן היו שמנות מאוד, חלקן מלאות במידה סבירה וחלקן נראו ממש טוב. היא ניסתה לנחש כמה ק"ג כבר ירדה כל אחת מהן. דבריה של המדריכה חלפו מעל לראשה והיא לא הצליחה להתרכז. ההלם שקיבלה מן המספר התלת-ספרתי, בלבל אותה והוציאה משיווי משקלה.
בסיום ההרצאה נשארה צילה לראיון אישי. המדריכה הייתה חביבה ואמפטית. צילה סיפרה לה על התמכרותה לעוגות. בתחילה דיברה בביישנות ובהיסוס, אך מבטיה המעודדים והמבינים של המדריכה עזרו לה להשתחרר. היא תיארה בשטף את תהליך ההתמכרות אשר החל עוד בימי ילדותה הרחוקים.
כאשר סיימה את דבריה המליצה לה המדריכה על תכנית פעולה. היא הציעה לה תפריט שפוי ומאוזן ולגבי העוגות אמרה: "את לא צריכה להתנזר מהן לגמרי. תחליטי שפעם בשבוע, אולי בשבת, את אוכלת פרוסה אחת של עוגה שאותה את תבחרי. את הפרוסה הזו תאכלי לאט ובכיף, תתענגי על כל ביס. תאכלי אותה בחוץ, הביתה לא מכניסים אויבים!" צילה הודתה לה ונפרדה ממנה בלב כבד.
לא דבר פעוט הוא להפסיק התנהגות הנמשכת שנים ארוכות והופכת לטבע שני. אולם חזקה עליה מצוות הרופא ועצת המדריכה וצילה עשתה כמיטב יכולתה לעמוד במשימה. את הפרוסה המותרת אכלה בהנאה רבה כשהיא עושה מאמץ "למתוח" את האכילה ככל יכולתה. לגבי התפריט שקיבלה, לא הייתה לה שום בעיה, שכן פרט להתמכרות לעוגות לא הייתה מכורה לממתקים או למאכלים עתירי שומן.
השבוע עבר וצילה התייצבה שוב לפגישה באגודת שומרי המשקל. המאזניים הראו ירידה של שני ק"ג והמדריכה הרעיפה עליה שבחים.
בסוף ההרצאה שאלה אותה איך עבר עליה השבוע. צילה התוודתה שזה אכן היה קשה ביותר ונדרשו לה כוחות נפש רבים על מנת שלא למעוד. המדריכה הציעה הצעה: "כל פעם שתרצי עוגה, או שתחשבי על עוגה – תאכלי מלפפון חמוץ!"
בדרך לביתה, בעוד היא מהרהרת בהצעתה המוזרה של המדריכה, הבחינה במודעה המבשרת על הופעתו של המהפנט המפורסם דוד קלר, בעיר. רבות שמעה על המהפנט המחולל נסים ועלה בדעתה שאולי יוכל הוא לגמול אותה מן ההתמכרות הארורה. היא מיהרה וקנתה זוג כרטיסים.
ההופעה נערכה בליל שבת באחד האולמות, שהתמלא מפה לפה. במהלך ההופעה בקש דוד קלר מתנדבים מקרב הקהל. צילה מיהרה להרים את ידה והיא אכן הוזמנה לעלות לבמה. המהפנט שאל כל אחד מן המתנדבים ממה היה רוצה להיגמל. צילה אמרה, כמובן, "מאכילת עוגות". המהפנט העיף מבט בממדיה וחייך.
במהלך ההיפנוזה חזר קלר מספר פעמים על המילים "כשתראי עוגה תחשבי שזה נזלת של תיש". לאחר שהמהפנט החזיר את המתנדבים להכרה רגילה, ירדה צילה מן הבמה בתחושה מעט מוזרה. לבעלה סיפרה שהיא זוכרת משהו על נזלת של תיש אבל "מה זה קשור לעוגות?" בעלה חייך ומשך בכתפיו.
למחרת התארחה צילה בבית ידידים. המארחת הביאה עוגת פרות מפוארת על צלחת הגשה גדולה. בסיס העוגה היה בצק פאי, מעליו סודרו תותים אדומים עסיסיים ופרוסות קיווי ירוק ורענן. מעליהם הייתה גבעת קצפת לבנה כשלג. כאשר נשאלה על ידי המארחת אם תאכל מהעוגה, הנהנה צילה לחיוב ואמרה: "פעם בשבוע מותר לי". החברים שסביבה חייכו ועודדו אותה להמשיך בדיאטה מתונה שהיא האפקטיבית ביותר.
בעזרת מזלג קטן, פרסה צילה חתיכה מן העוגה והכניסה אותה לפיה. כאשר החלה ללעוס, החל מוחה פתאום לזעוק "נזלת של תיש, את אוכלת נזלת של תיש!" תוך שניה פלטה את מה שהיה בפיה לתוך כף ידה השמאלית. הכל היה כל כך מהיר והיא לא הספיקה לעצור בעד עצמה. "סליחה" מלמלה במבוכה ומיהרה לשירותים. שם שטפה היטב את פיה והביטה בפנים החוורות שנשקפו אליה מתוך המראה. זיעה קרה כיסתה את מצחה. עכשיו נזכרה בדבריו של דוד קלר, המהפנט, ונדהמה. עד עכשיו הייתי בטוחה שאלה סתם שטויות, חשבה. מבולבלת מעט חזרה לסלון והתיישבה במקומה. החברים היו שקועים בויכוח פוליטי סוער ולא שמו לב אליה. רק בעלה נרכן מיד לעברה ושאל בשקט: "את מרגישה טוב?"
"פחות או יותר, נראה לי שהמהפנט הצליח לעשות לי סוויץ' במוח" השיבה לו ולגמה לאיטה מכוס המים הקרים שהייתה מונחת על השולחן.
עבר שבוע. צילה לא הרגישה צורך לאכול את פרוסת העוגה המותרת לה. לעומת זאת התאוותה מאוד לאכול מלפפון חמוץ מלווה בחומוס ופיתה טרייה.
במשך שלושה חודשים, בהם ביקרה בהתמדה בפגישות של שומרי משקל, ירדה צילה 12 ק"ג ומשקלה עמד על שתי ספרות זהות – 88. המדריכה הייתה מרוצה והרבתה לעודד ולחזק אותה.
עכשיו הייתה מכורה למלפפונים חמוצים ועיקר המאמץ היה לאכול אותם ללא תוספות עתירות קלוריות.
