היצר גבר עלי בפעם השלישית. עוד חוויות המסע לגן העדן טריות במוחי, וכבר התייצבתי אצל ספינת הזמן שלי, למסע נוסף.
זה מושך, עליכם להודות. לא רבים הם הזוכים לצאת למסעות מופלאים שכאלו, לתור אחר האירועים המופלאים, עליהם מספר לנו התנ"ך.
הייתי חייב לחסוך בהוצאות. כפנסיונר החייב בפרנסת משפחתו, שוב לא היה בכוחי לממן משלחת גדולה, מה גם שסוכן הביטוח שלי התנגד מפורשות, להכניס לפוליסה, אנשים נוספים. אולי היה מוכן להכניס את שמו בלבד, אבל מי באמת רוצה לבלות טיול מסובך שכזה בחברתו של סוכן ביטוח? חשבתם על זה?
אני חשבתי משך עשר שניות תמימות. אחרי החמש הראשונות התקבלה ההחלטה, ועוד חמש עד שגמלה סופית: סוכן הביטוח נשאר בבית! נחש היה לי כבר בסיפור הקודם.
הייתי להוט לצאת. הכנתי הפעם צידה לזמן ארוך ככל שעלה בדעתי, בדקתי היטב את מערכות ספינת הזמן, את כיול כל המכוונים, את המנועים, הדלק הגנראטור והגנראטור הרזרבי שאני שומר לשעת חרום, והכי חשוב, לקחתי איתי ספר תנ"ך גדול מימדים הכתוב באותיות גדולות, שאוכל לעיין בו בקלות, אפילו אם משקפי הקריאה לא יהיו זמינות כל רגע. לא סביר שאמצא אופטיקאי זמין בשעת מצוקה, במקומות אליהם אני מפליג.
ציידתי הפעם את הספינה במחשב נייד, שהתקנתי בו תוכנה מיוחדת לחיפוש מילים, ביטויים ופסוקים בתנ"ך, להקל עלי, כשאין עזר כנגדי במסע הזה. לקחי הטיולים הקודמים נלמדו ככל שחוכמת המסע שלי מגעת, ואפילו תוכנה חדשה רכשתי לאחרונה, להקל בניווט הזמנים בהתאם לכתוב.
האם לקחת איתי מישהו נוסף? אולי את סברינה כלבתי האהובה? לא. לא הפעם. אולי בפעם אחרת. כך החלטתי ולחצתי על הסטרטר.
הכיוון הראשוני שהצבתי על מִכוון הזמן היה לתקופת "בראשית פרק ד'. מאד הייתי סקרן לראות מה קרה לאחר הגירוש מגן עדן.
הגעתי. האמת קוראים יקרים, לא מצאתי שם שום דבר מעניין. קין והבל, הרצח הראשון, אין משטרה רק השגחה אלוהית שחושפת את הפשע, בסיפור בלשי קצר. לא חוכמה, קין ברוב אהבלות לא טרח בכלל להסוות את הפשע ולא להעלים ראיות. רק ניסה להיתמם. אלוהים תפס אותו מזה מהר, עוד לא נספג דם אחיו באדמה וכבר התחיל – הדם – לזעוק אל אלוהים, בלי תיעוד מצולם וללא מערכת GPS משוכללת. קין נשבר במהירות והודה בפשע, לאחר שקיבל הסכם עד מדינה, ועונשו הופחת מראש.
נוכחתי עד מהרה רבותי, שפרק ד' בבראשית, לבד ממספר חטאירים בני תשע מאות ושמונה מאות שנים, שמתרוצצים בחוסר מעש על פני הארץ, וכל תרומתם לאנושות מסתכם בהבאת ילדים ורישומם במרשם התושבים התנ"כי, די משעמם. אז כיוונתי את המכוון לפרק ה' ויאללה קפוץ.
שיממון. אפילו נחש אין שם בכדי לשפר את הנוף. אין עם מי לדבר, ענקים וזקנים עוברי בטל, שכוחם במותניהם נותר אפילו בגיל שלוש מאות שנה, והם מולידים צאצאים משורשרים, כמו – תסלחו לי על הדימוי – נקניקיות שרשרת בסופרמרקט.
אמת, צריך היה להתניע את האנושות, לא? אבל למה בשעמום שכזה? אני מניח שזה מין סיפור כזה, כמו למשל דוקטור ז'יוואגו, שעד שמתחיל להתרחש משהו בכלל בספר, אתה הקורא מתעלף שלושים פעם בדרך, ורק בעלי העצבים החזקים, מי שנטלו החלטה ומסוגלים לעמוד בה לאורך מאות עמודי שעמום כללי, יוכלו לו. רק אז מגיעה המנוחה והנחלה, והתוכן בעל פרס הנובל המובטח.
שני פרקים בזבזתי ולא נהניתי דקה. אבל בפרק ו' מתחילה חגיגה אמיתית. פגשתי אנשים רבים מבני המקום. חֶבְרֶה טובים, באמת, היו לבושים על פי צו האופנה האחרון, מקפידים בדיבורם, מנומסים. רק מה, לא מפרגנים לאף אחד. כל אחד עוסק בענייניו ואיש אינו מתערב במעשי שכנו.
היה שם עיתונאי אחד חביב, שמו קצת מסובך- "ימטותרח". מה לעשות, היו אז מין שמות שכאלה, מחויאל, ומחייאל, מתושלח, ומתושאל. ככה זה היה אז, הרעיונות לשמות כמו אמנון ותמר, באו רק במאוחר.
ימטותרח התנדב להסביר לי קצת על הסביבה והמסובב. שאלתי על מעורבות הרשויות העליונות שם בתקופה ההיא. "אתה מתכוון לאלוהים"? שאל אותי ימטותרח. "כן" השבתי, "מה היחסים שלכם איתו, מאז הגירוש מגן עדן, אני לא רואה התפתחות מיוחדת בעלילה".
ימטותרח סיפר שתושבי הארץ לא כל כך מתייחסים אליו, אל אלוהים. זה יוצר אומנם בעיות, ואין אל מי לפנות כשהצרות מגיעות. אבל עם זאת, הוא, אלוהים, מניח להם לחיות את חייהם. לא ממש אוסר עליהם לאכול תפוחים מעצי הבר, והוא כבר הפסיק להיות כזה עצבני כמו בימי אדם וחוה. התושבים מאמינים שאלוהים נמצא בחופשה באיי הבתולה ככל הנראה, ובהיעדר מלך בימים הללו, איש הישר בעיניו יעשה.
"אתה יודע", דיבר ימטותרח, "האנשים כיום מאריכים לחיות מאות שנים רבות. אין בשביל מה להתעצבן, הבורסה בשביתה כבר שמונה מאות שלושים ושבע שנים, ועדיין יש לכולם מה לאכול". הוא עצר לרגע, חיוך גדול התפשט על פניו ועיניו נצצו בשובבות: "טוב זה לא תמיד בדיוק ככה, אבל כשהמצב מתחיל לבאס ממש, מה אתה חושב, שלא אוכלים אחד את השני? אוכלים. העיקר הוא שהמשטרה אף פעם לא בשטח ואין אצל מי להתלונן. את אלוהים לא רואים כאן כבר אולי אלף שנה או משהו כזה.. החכמים אומרים שהוא כל כך התבאס מהסיפור איך שקין רצח את הבל, עד שאחרי שדפק לו מדליה על המצח, לקח חופשה ארוכה, ואף אחד לא יודע בוודאות, מתי הוא מתכוון לחזור הביתה. לא השאיר אפילו מספר טלפון למקרי חרום".
"נכון" אישרתי את המידע. חכם בלילה שכמותי, הרי הכל כתוב לי בתנ"ך שבספינה שלי. "אבל מה העניין הזה עם בני האלוהים, מה יש להם עם בנות האדם. את הקטע הזה אני לא בדיוק מבין. מה זה? יש לאלוהים רק בנים? בנות אין לו בשבילם? נכון, גם אני חושב שבנות האדם טובות מראה המה", הוספתי. "אבל מכאן ועד נישואיי תערובת, עד התבוללות עם בני האלוהים, זה לא מסוכן, לאלוהים אין מה לומר בעניין הזה"?
"לא יודע", כך ימטותרח, "בתור עיתונאי בכיר ניסיתי לבדוק את זה, אבל מקורות המידע חסומים. לא מנפקים אינפורמציה אצל בני האלוהים. חוק חופש המידע לא עושה עליהם שום רושם".
"ובנות האדם לא מוחות? אין להן זכות דיבור? כל בן אלוהים שרוצה בבת אדם לאישה יכול לבוא ולקחת מכל הבא ליד?" שאלתי כאיש העולם הגדול, בן המאה העשרים ואחת, חסיד זכויות האדם ובג"ץ.
"השתגעת?" נבהל ימטותרח, "רק תפצה נערה את פיה, יביא לא אבא שלה כפה כזו, ששוב לא ירצה אותה אפילו בן אדם מן הישוב. זה נחשב בינינו כבוד גדול כשבן אלוהים בוחר בבת שלך לקחתה לאישה. מעמד, כסף, פרנסה לאבא לכל החיים. להפך, כל נערה שפויה תעשה עיניים לשבאבניקים השמימיים האלה, רק שיבחרו בה. בנות יש לנו כאן כמו זבל. בני האלוהים נחשבים למציאה גדולה".
וואוו, חשבתי לעצמי. בעיני זה נראה כאילו לוקחים להם בני שמים אלו, חיות מחמד הביתה, והאבא ההוא שבשמים, נמצא בחופשה באיי האוקיאנוס ולא איכפת לו שום דבר. אבל, עלתה מחשבה קשה בראשי, מה יהיה כשיחזור? כשיראה איזה מין ברדק מתנהל אצלו בבית, ואף אחד לא טורח לשלוח לו אפילו SMS מפעם לפעם, ככה איזה אלף שנים לפחות.
לא הצטרכתי לחכות יותר מדי. ערב אחד בא אלי ימטותרח בריצה, והוא מבוהל ומפוחד. "שמע" אמר בבהילות. "אתה איש העולם הגדול, ואתה מנוסה יותר מכולנו. אנא תן עצה".
"מה קרה ימטותרח ידידי", תמהתי.
"אומרים שאלוהים חוזר הביתה בקרוב. קיים חשש גדול שהוא יעשה משהו נורא כשיתחוור לו מה עשינו כאן בעולמו, משך אלף השנים האחרונות, מאז יצא ולא שב. חשש גדול מאד לנו, אורח נכבד. צרה גדולה עומדת ליפול על ראשנו, ועד כמה שמדברים בקהילה, בני האלוהים לא נוטים לנקוף אצבע לטובת בני האדם".
אני ידעתי. זו לא הייתה סתם איזו תחושה קשה שמסתובבת בראש. זה היה הרבה יותר מכך. הזמנתי את ימטותרח לספינת הזמן שלי, פתחתי את ספר התנ"ך ודילגתי לפרק ו' בבראשית.
ימטותרח הביט בכתוב כלא מאמין, ועיניו חשכו. "אז זה מה שצפוי לנו"? תהה. "אלוהים מתכוון להמיט על ראשנו שואה גמורה? עלינו ועל כל חיית השדה וכל רמס שעל פני האדמה? מה הוא השתגע? הרי בעצמו ברא את העולם ואת האדם, זו התוכנית שלו, אפשר לחשוב שכל זה חדש בשבילו, כאילו לא תיכנן את הכל מההתחלה. פתאום הוא מצטער ומתחרט, פתאום הוא רוצה להשמיד את הכל, אותי ומשפחתי ואת כל החי בעולם? מה עשינו לו, למה להטביע אותנו כמו עכברים? איזה מניאק זה? לפחות היה עושה Undo לכל העסק, מתחיל שוב מבראשית ולא סתם הורג ומשמיד".
צר היה לי מאד על ימטותרח. אני הרי ידעתי מראש מה הולך לקרות. אני כאן בשביל לראות את זה, אבל בשבילו, אילו החיים שלהם, של ימטותרח, בני משפחתו וכל וחבריו. זה נראה איום ובהחלט לא אנושי.
"מה לעשות", צעק ימטותרח בייאושו המר. כיצד להימלט מכל זה"?
הייתה לי הצעה ממזרית דווקא. זה אומנם בחוכמה שלאחר מעשה, כי אני שאינני בן אותו הזמן, שקראתי את העלילה הזאת כבר כמה פעמים, ואפילו סרטי קולנוע מרהיבים כבר ראיתי על הפרשה, היה לי זמן רב לחשוב על זה. אבל בני המקום היו חרדים נורא.
"בוא ונדבר עם נוח", הצעתי לימטותרח. "יש לי רעיון. אני חושב שאלוהים לבטח לא יודע עליו, כי הוא לא תיכנן שאני אבוא לכאן עם ספינת זמן לאחר ארבעת אלפים שנה".
חששתי אומנם שאולי הוא כן תיכנן את זה בדיוק כך, אבל אם כן, חשבתי, הרי שאנחנו נמצאים במעין שידור חוזר של הסדרה - תנ"ך, ואז ממילא מה שקרה הוא שיקרה. אי אפשר לשנות את תוכן הסרט על ידי הקרנה חוזרת.
"מה פתאום נוח", יילל ימטותרח. הוא מין תרח זקן כזה, בן אולי שש מאות שנה, מה יואיל לנו זה"?
"תביט כאן", אמרתי לו כשאני מחזיק בזרועו ומושך אותו אל הספר הפתוח. "תביט ותראה, נוח הוא היחיד שאמור להינצל. יש לו מין הסדר/הסכם כזה עם אלוהים. נוח זקן או לא, אבל הוא עומד לבנות תיבה ענקית. רוץ ותכין את בני משפחתך וכמה ידידים מהקרובים לך ביותר, תתחפשו לחיות וכאשר יתחילו לאכלס את התיבה, תתגנבו פנימה בעורמה".
פני ימטותרח אורו. "אתה גאון ידידי, ממש גאון. איך לא חשבתי על זה. תבורך, תבורך". הוא קם ונישק לי על לחיי פעם ועוד פעם, נשק לידיי, חיבק אותי בכוח ורץ הביתה להתכונן.
נוח כבר היה עסוק, הוא ובניו, אשתו וכלותיו, בבניית התיבה. אלוהים לא הותיר להם זמן מרובה: "כי לימים עוד שבעה, אנוכי ממטיר על הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה; ומחיתי, את כל היקום אשר עשיתי, מעל, פני האדמה", אמר לו.
נוח היה מסכן וכך גם נראה. אומרים עליו שהיה באותם ימים כבר בן שש מאות שנה. אני לא שם קצוץ על מה שאומרים. גם הכתוב לא ממש מצליח לשכנע אותי. פגשתי בו פנים אל פנים. אני אומר לכם, ארבעים שנה. לא נותן לו יום אחד נוסף. יודעים מה, אפילו שלושים וחמש נראה הרבה עליו.
אבל הידיעה שהוא הולך לאבד את כל חבריו, שלא יוסיף עוד לבלות עם כולם בפאב עד מאוחר בלילה, במשתאות השיכרות הידועות שלהם, שכולם עומדים להעלם לנצח אל תהום הנשייה, ורק הוא ובניו, אשתו וכלותיו יינצלו מטביעה במבול, זו לא מחשבה מעודדת כל עיקר.
נכון, מותר היה לו לקחת גם את כלבו הנאמן – בובי, שהיה כל כך אהוב עליו ועל ילדיו, אבל מלבד זה, נעבך, שום דבר, אף אחד, אפילו לא את ברתואל ידידו הקרוב, שאשתו - מרמלאדה עושה לו לנוח עיניים, כבר עשר שנים לפחות.
הגברת הצעירה והיפה הזו, שאיש אינו יודע איך לא נחטפה בידי בני האלוהים, עכשיו ייאלץ לשכוח ממנה עד יומו האחרון בעוד שלוש מאות וחמישים שנה.
אתם לא ראיתם את אזדרכת – אשתו של נוח, אם בניו. מזלכם שלא ראיתם. לא הייתם מעיזים להביט בה בשנית. מה אומר ומה אספר לכם, כעורה היא. שיניה בולטות מפיה כמפלצת אוזניה ענקיות וירכיה כעמודי הכניסה להבימה. יש לה חזה ענק, ראש מרובע ואף שינקר את עיני האיש שרוכן מעליה.
הצדיק הזה, נוח בן למך, לא העיז לתת עיניו בכלה שמתחת לחופתו. סביר שהיה בורח כל עוד נפשו בו לו הותר לו להציץ, אבל לאסונו איחר את המועד ונכלא עם היצור הנורא הזה הקרוי מאותו רגע – רעייתו – אשתו, שתהייה אם לבניו.
אחרי עונש שכזה, פלא שנחשב צדיק תמים בדורותיו? באמת מגיע היה לו להינצל, שש מאות שנה עם אישה מפלצתית שכזו, מצדיקים כל פיצוי לצדיק. אבל נוח חשב לעצמו כל העת, דווקא איך להשאיר את הגברת בבית. לא ממש רצה לספר לה מה הולך להיות. ברוב צדיקותו, קיווה להחליפה בגברת מרמלאדה אשת ברתואל חברו הקרוב.
ברתואל אולי היה מניח לו לקחתה. מה איכפת לו, הרי הוא עומד לטבוע, לפחות אשתו היפה יכולה להינצל. אבל נוח הצדיק גירש את המחשבה הנוראה הזו מלבו. איך הוא חושב שיוכל לעבוד על אלוהים? זה לא הולך ככה, לא כל כך פשוט.
רק שבעה ימים עמדו לרשותו לבניית התיבה, לאסוף את כל גן החיות, להעמיס הספקה לשנה בשביל כל הווילדה חייס הללו, להעמיס את משפחתו, להרים עוגן ולהפליג. רק שבעה ימים, כולל שבת.
זה לא פשוט, חשב בינו לבין עצמו. קודם כל, נוח לא היה בנאי בכלל, שלא לדבר על בניית תיבות ענק. הוא אפילו לא ידע כיצד ומהיכן מתחילים.
דבר ראשון בבוקר, הלך לשוק העבדים לשכור פועלים. היו שם בשוק פועלים מכל העמים. פלשתינאים, רומנים, יוגוסלבים, תורכים, מכסיקנים, גרוזינים, תאילנדים, פיליפינים, עיראקים, סלוניקאים, ומי לא.
נוח הבטיח לכולם שבוע עבודה במחירי סוף העונה. כולם באו. רק פועלים משבט עברי אחד אי שם בבבל, החליטו שהם, בבניה לא עובדים. אלה היו בעיקר שבט של בנקאים מחויטי חליפות וורסאצ'ה ונעלי עור תנין מהודרות. יכולת לחשוב שהם סוחרי עבדים, אבל לא, הם מכסימום היו מוכנים להיות מנהלי עבודה בשכר שלא נודע כמותו באותם ימים. מנהלי פרויקטים ומנהלי מספנות. לא פחות מזה.
נוח, למרות שחש אבוד כבר מההתחלה, די הופתע לראות שהעבודה מתקדמת בקצב הרבה יותר נכבד מזה שחשש. לא היה כל כך איכפת לו ולא התעניין במיוחד בחבלות הקטנות שהפועלים הזרים הכינו לו בחשאי, כשזרקו פאנלים ואריחים שבורים לפתחי הביוב של גן החיות. העיקר שיסיימו את העבודות בזמן ויוכלו להפליג, לפני בוא רגע תשלום השכר המופקע. היה לו לנוח אומנם אשראי מכובד וראוי באותם ימים, אלא שהפעם ידע, לא יהיה למי לשלם.
אפילו ייקח הלוואות בריבית קצוצה מבני השבט המתנשא ההוא, הבנקאים עם העניבות בקיץ, ואפילו ישלם לפועלים את שכרם לפני תום העבודה, הרי למחרת כולם מתים, כולם טובעים במבול, אז מה יועיל שיטרח להשיג את הממון כעת?
הייתי אומר שהצדיק הזה ניחן גם במידה מסוימת של ציניות, אבל הוא צדק. רק ירים את העוגן, יתחיל המבול, המים יבואו מלמעלה ומלמטה, ותוך דקות לא יישאר איש לחפש את שכרו.
כעת היה עלי להתחיל לנקוט יוזמה. קודם כל עלי לרוץ ולזרז את משפחת ידידי העיתונאי ימטותרח. העלייה לספינה מתחילה. עליהם להזדרז עם התחפושות ולהיכנס לתור.
היה עלי גם לדאוג לספינת הזמן שלי. לא יעלה על הדעת להשאירה בשטח לטבוע במבול. הייתה לי תוכנית מורכבת מאד, שהגיתי מרגע שהחלו עבודות בניית התיבה. זה לא משהו כל כך פשוט וטריוויאלי, וזה לא אני שהמצאתי את זה, זה פיזיקה.
לא אלאה אתכם קוראיי בחישובים המסובכים של תורת הקוונטים, לא אפתח בפניכם את דקויות המשוואות של פונקציות הגל. מה אני שרדינגר? אני אפילו חתול אין לי.
אבל רבותי המדענים, אסביר לכם רק שזה עובד בערך ככה: יש לי במִכוון הזמנים שבספינת הזמן שלי, סופר-מכוון אחד, שתפקידו לבצע שינויים בפאזה הזוויתית.
אני מבין שזה לא אומר לכם הרבה, הרי לא נסעתם איתי ואתם לא מכירים את ספינת הזמן שלי. אבל הסכיתו ושמעו: הנוסחא הכי קוּלית שאתם יכולים להעלות בדמיונכם, מראה בביטחון מוחלט, ששינוי בפאזה הזוויתית של הזמן בפונקצית הגל, במידה קטנטונת ידועה, לא יותר מ . . . טוב לא אגלה לכם את כל הסודות כרגע, אבל רק בכמה מעלות בודדות של זווית ועוד כמה שברי מעלות, אז אם הפאזה הזוויתית מקדימה את פונקציות הגל בחישוב זמן האפס, הרי שספינת הזמן ואנוכי בתוכה, נהייה בבחינת רואים ואינם נראים, שומעים ואינם נשמעים. אנחנו שם, ואיש לא יודע. זוהי הזווית הקריטית.
צריך לדייק כמובן, כי אם נשתמש בזוית המשלימה במקום בזוית הקריטית, נהייה במצב הפוך, אנחנו ניראה לכולם ולא נראה אותם, כאילו שהם לא שם, ובכל זאת הם שם. אומנם לא יוכלו לגעת בנו לרעה, את זה הפונקציה אינה מאפשרת בשום מקרה, אבל מה, לא נעים להיות בכלוב בעל מראה חד צדדית. רואים אותך מבחוץ ואתה אינך יודע.
חיכיתי לערב. המתנתי עד שראיתי את ידידי ימטותרח ובני משפחתו מתגנבים, מחופשים, אל בין שורות החיות. חיבקתי אותו ואיחלתי לו דרך צלחה, בלא לספר לו על תוכניתי, להצטרף אל נוסעי התיבה, בנוסע סמוי.
היה בידי לדלג בזמן על אותה שנה עד שהמים יכלו מעל פני היבשה, ולהמתין לנוסעים ברדתם, אבל בזה אחטיא כמובן את מטרת המסע הפרטי הזה שלי. מאד חפצתי לראות הכל מבפנים, כחלק מהמשתתפים בפועל.
כבר אמרתי לכם שנוח בכלל לא נראה כבן שש מאות שנים. אפשר לחשוב שאני או אתם ראינו אי פעם יצור אנושי זקן כל כך, אבל נוח עבד שם בגן החיות הצף הזה, כצעיר בן שלושים וחמש לכל היותר. מה שמזכיר לי את הסיפור על צוות חוקרים שבאו לבית אבות לתהות ולחקור מהו סוד אריכות החיים של החוסים בו.
פנו אל זקן אחד שנראה שעוד כוחו במותניו, נהגו בו בכבוד רב, כיבדוהו בקפה ועוגה, ושאלו את שאלת המפתח: סבא, ספר לנו בבקשה, מהו סוד אריכות ימיך. הסב סיפר שבכל בוקר הוא אוכל פרוסת לחם מרוחה חמאה טרייה, בצהרים הוא שותה כוס מיץ אשכוליות ואוכל רקיק, ובערב, לאחר הליכה בת עשרים דקות, הוא פורש למיטתו, לאחר שאכל גביע לבניה קרה וביצה קשה ושתה כוס תה עם לימון.
יופי סבא, עד מאה ועשרים, איחלו לו. אפשר לשאול מה גילך סבא יקר? הוא גילה להם. גילו שמונים ושמונה שנים. הצוות המשיך בחקירתו ופנו אל מי שנראה זקן עוד יותר. אורח חייו היה דומה, רק התפריט שונה במקצת. בבוקר לחם מרוח ריבה, בערב מרק עוף שניצל ותירס, ולפני השינה לבניה וביצה.
מה גילך סבא? תשעים וארבע שנים, השיב. נהדר סבא, עד מאה ועשרים.
לאחר שסקרו את כל תושבי המקום, הגיעו אל זה שנראה הזקן מכולם. פניו היו קמוטים קמוטים. גיבו כפוף, ידיו הרועדות מחזיקות בקושי רב במקל ההליכה, והוא נשען עליו נואשות, מתקשה לעבור את הצעד הבא. רגליו מתנדנדות כעלה ברוח ולא היית מאמין שיעבור בשלום את הלילה הבא.
סבא, גלה לנו בבקשה את סוד אריכות ימיך.
בבקשה, ענה האיש הזקן וקולו דק, צפצפני ורועד. כך אני חי כל ימי, המשיך: בבוקר אישה, בצהרים אישה, בערב אישה ובלילה אישה. בין לבין אני רק שותה וויסקי ומעשן סיגרים. הסירחון שנדף מפיו אכן אישר יפה מאד את ההצהרות.
מדהים סבא, התפלאו חברי הצוות, ממש מדהים. אבל סבא, אם לא איכפת לך, אנא גלה לנו את גילך:
האיש הביט בחוקרים הצעירים ברחמנות גדולה, חייך בעייפות ופלט בצפצוף קולו הדק: אני בן שלושים וחמש!
ובכן, כפי שציינתי כבר פעמיים, נוח נראה הרבה יותר טוב. פניו היו שזופות ועזות מבט, כתפיו רחבות, גיבו זקוף ושריריו בולטים אל מעבר לחולצתו קצרת השרוולים. עבודה קשה לא הרתיעה אותו, את האיש שעליו מסופר שגילו שש מאות שנה.
אל תשאלו אותי, אני לא יודע איך הם סופרים שם את השנים. אולי התכוונו לחודשים, אבל גם זה לא כל כך מסתדר. עלה בדעתי, שמא המילה "מאות", משמשת כתואר כבוד או משהו כזה, אבל לבטח לא מספר שנים. ואולי בכלל לא ידעו לספור? חשבתם על זה? הכל סתם, ככה כתוב, אז מה?
מבט חטוף אל שם חם ויפת, מגלה את האמת הערומה. היו אלה נערים במיטב שנות הטיפש עשרה שלהם. עצלים, בדחנים, מסתלבטים, ככל שרק ימצאו לעצמם זמן. נוח היה נוח לכעוס, אלא שכבן שש מאות שנה (חה חה) כבר היה מיושב בדעתו, היה בולע את רוקו, מפטיר קללה וממשיך בעבודה הקשה בעצמו.
יודעים כמה מזון צריכים לאכול פיל בוגר ופילתו זוגתו ביום אחד? יש להניח שאינכם יודעים, אבל זה המון אוכל, ולרוע המזל גם המון זבל כל יום. עבודת הניקיון הוטלה כמובן על הנשים.
אזדרכת – אשת נוח, הייתה ממונה על המטבח בזמנה הפנוי ממלאכות הניקיון. אבל שלושת הנשים הצעירות, שלא נמצאו מתאימות לבני האלוהים לקחתן להם לנשים, אלו הועסקו בזבל, מבוקר עד ערב.
משהחל הגשם ומשעלתה התיבה וצפה על פני המים, שוב לא נראתה השמש ארבעים יום. איש לא ידע לומר מתי יום ומתי לילה, מלבד השעון הדיגיטאלי שלי כמובן. אני ישבתי לי בספינת הזמן, מבודד מכל ההמולה בפאזה הזוויתית הקריטית שחישבתי, צופה בנעשה ואינני נראה. ממש כמו חתולו של שרדינגר, אלא שאני, להבדיל, ידעתי היטב שאני חי, ולא נדרשה לי ראיה אחרת.
היו לי מספר דיסקים של מוזיקה ישראלית יפה, שירי ארץ ישראל, שירי שנות השישים, שירי המלחמות, יפה ירקוני, שושנה דמארי, שירי להקות, מערכוני הגשש החיוור. והיו לי מלא הארון קסטות וידאו מכל סוג, ואיזה מאה מנות קרב ומקרר מלא ירקות טריים, שניצלים, ביצים וגלידות. לא חסר לי כלום.
הייתי צופה בעניין אחר עבודת יומם המפרכת של בני משפחת נוח, ומדי פעם בפעם, כשהזדמן ימטותרח ידידי העיתונאי לסביבה, הייתי פותח צוהר בספינת הזמן, מושיט ידי החוצה, תופס בידו ומושך אות פנימה, לארח לי לחברה אנושית לכמה שעות.
הימים התארכו והשעמום החל מתגבר. ימטותרח כבר הפסיק להתפעל מסרטי הווידיאו, אבל הוא בפירוש אהב את המוזיקה שהבאתי איתי. למרבה הפליאה, ימטותרח אהב בעיקר שירי קאונטרי אמריקאיים. הוא ביקש לשמוע מהם עוד ועוד, ואני התחלתי ללמד אותו לשחק שח מט ושש בש.
היו איתי משחקי מחשב מרהיבים בלאפטופ שלי, אבל מהר מאד הבנתי שיש גבול לכל תעלול. בשביל ימטותרח, זה כבר היה הרבה מעל לכושר תפישתו.
ימטותרח התחנן פעמים רבות שאיאות להכניס לספינה את רעייתו וילדיו, שהיו מתפלאים לאן הוא נעלם כל פעם אל תוך השום דבר, שם שהינו שעות ביחד. אני סירבתי. לא כל אחד מורשה לבוא לספינה. זו אינה משחק ילדים.
יכולתי לבצע קפיצה קצרה בזמן, מתי שרק יתחשק לי. הגשם פסק והמים החלו לרדת באיטיות משגעת. בספר נכתב שהמסע ערך כמעט שנה. לאחר שלושה חודשים התחלתי לחוש כמו בבית סוהר. התייעצתי בימטותרח, והחלטנו להקדים את המאוחר. התיבה נחה בינתיים על הרי אררט, ופה ושם החלו לצוץ סימני פסגות ההרים המתחילות להיחשף.
אני לא בנוי לחיות בגן חיות כל כך הרבה זמן. התיבה הסריחה כדבעי, ולמרות הפאזה הזוויתית המקודמת שלנו, שלא הניחה לריח להגיע פנימה, אל תוך הספינה, בכל זאת כשהייתי מושך פנימה את ימטותרח, משהו מהאווירה אכן נכנס ביחד איתו והחניק את גרוני.
זה לא זה, החלטתי וסימנתי במכוון הראשי את זמן המטרה, כזמן בו כלו המים ופתח התיבה נפתח והקיא את תושביה החוצה, לאוויר ההרים הצלול כיין.
לא עשיתי חשבון. גם ימטותרח הסכים. הקפצתי את ספינתי לזמן המתאים ואיש לא הרגיש דבר. חיכינו בחוץ עד שהצטרפו אל ימטותרח, אשתו ובניו.
בינתיים השתרעתי אני במקום יבש ומוצל, כשלמרגלותיי זרמו עוד מים רבים למקום הניקוז. היה נעים וקריר. נזכרתי בימי גן העדן. חשבתי שאני לבד והופתעתי כהוגן למשמע לחישה מוכרת.
זרקתי מבט מהיר ולתימהוני כי רב, היה שם נחש שמשכשך גופו במים.
"הלו, זה אתה"? פתח הנחש את פיו. זיהיתי אותו מיד. היה לו מין חיוך יבש כזה בצידי פיו, וראשו היה מעט יותר משולש משזכרתי. קיוויתי שלא הפך לארסי.
"אוהו, חבר ותיק". כך אני, "איזו שמחה לפגוש אותך בשנית. מה מעשיך בהרי אררט? האם היית בין נוסעי התיבה של נוח"? שאלתי את הנחש.
לא הנחש לא היה בתיבה. הוא שהסתגל בינתיים לשחייה ארוכת ימים, לא עשה לעצמו עניין מהמבול הזה בכלל. "תראה איזה יופי", ענה הנחש. כשגירשו אותי מגן עדן, עם חוה ואדם, חשבתי לעצמי: אוי מה יהיה, לזחול כל הזמן על הגחון, זה נורא משעמם, וגם לא רואים עולם מי יודע מה, אז לקחתי קורס שחיה אצל נחש הבריח בשעות המנוחה שלו, ומאז אני ממש דו-חיים. אני מבלה במים וביבשה, איך שבא לי. יש מבול, יופי, אני במים. לפעמים תופס איזה עכבר שנימלט מהמים וטורף אותו".
"אוף" פלט הנחש. "תראה איזה חיים סידרו לי. אגב חבר ותיק", פנה אלי, יש ברשותך עדיין איזה סנדוויץ' מהסוג שנתת לי בפעם האחרונה? אני זוכר את זה, מעדן מלכים".
"מה, הסנדוויץ', אתה צוחק עלי"? רטנתי. "לא בהחלט לא", כך הנחש, "אבל תבין, כשאתה מתוכנת לאכול עכברים ולטאות כל ימיך, סנדוויץ' אנושי מפעם לפעם, יכול לעשות לך את היום, אם אתה מבין למה שאני מתכוון".
הנחש הזה היה ידידותי, בדיוק כפי שזכרתי אותו מגן עדן, רק השריקה המלחששת שהייתה צמודה לקול דיבורו, הייתה מעצבנת. ככה זה עם נחשים. הם מעצבנים אפילו כשאתה לא בדיוק יודע למה.
ומה עכשיו?", שאל הנחש, "מה קורה כעת"? סיפרתי לו לחבר המעצבן הזה שלי, את כל הידוע לי על מהלך ההיסטוריה, מאז שנפרדנו לאחרונה ועד היום.
"באמת מר נחש ידידי", שאלתי, "תאמר לי, לא שאני מזלזל בהשכלתך, אבל האם אתה יודע ממש לספור שנים"?
"מה הבעיה"? הפטיר הנחש. "מאד רציתי לבדוק ולשאול מישהו וותיק כמוך, כמה זמן חלף מאז שגורשתם, אתה ואדם וחוה מגן עדן"? המשכתי לשאול לפני שבאה תשובתו: "והאם אתה מאמין לסיפור הזה שכל האנשים הללו חיים כל כך הרבה מאות שנים"?
הנחש צחקק. לספור שנים הוא לא מומחה גדול. את היומן שלו השאיר בדרך לאחר שנרטב עם תחילת הגשם. הוא מצטער, אבל אם לומר את האמת, נראה לו שיותר מדי פנטזיות סיפרו לי.
"ומה אם בני האלוהים הללו", המשכתי להקשות. "צחוק צחוק", השיב לי הנחש. "אני לא מאמין שאלה הם בני אלוהים בכלל. מכל מקום נראה לי יותר הגיוני שהם איזה חייזרים, ובמקרה הטוב הם פשוט עושים את הנשים היפות הללו של בני האדם, על האש. בשביל מה להם להתחתן איתן".
נאנחתי בכבדות אל מול התשובה המצמררת הזו. מולנו החלו לצאת מפתח התיבה ראשוני החיות ולהתפזר בעולם. הנחש רחרח באוויר והעווה פניו. "פוי" נאנח, "איזה ריח ארור, ביוב של ממש".
רוב החיות מיהרו למים הנותרים על האדמה, לרחצה. התרחקנו מהמקום בבעתה. הריח הכה באפי בעוצמה מהממת. ברחנו במהירות. הייתה שעת אחר הצהרים מאוחרת והשמש עמדה לשקוע.
אשתו ובניו של ימטותרח ידידי העיתונאי, כבר יצאו אף הם, ורק נוח ובני ביתו טורחים היו כעת לנקות את התיבה המתרוקנת מדייריה מזה שנה.
מדוע אינם עוזבים ומתרחקים, תהיתי. מה להם הטרחה הנוספת הזו בניקוי, לאחר תום המסע. האם רוצים הם לחיות בה כבית?
נוח יצא והתמתח. פשט זרועותיו האדירות לצדדים, ניער ראשו, הביט סביבותיו וסקר את האופק. משפחתו החלה לצאת החוצה בכל הרכבה. הנשים הצעירות מיהרו אחרי החיות אל מקווי המים לרחוץ את גופן המצחין.
לאט לאט החל המקום מתרוקן. התיבה מונחת הייתה בגאווה על ראש ההר, לאחר שמילאה בנאמנות מופלאה את משימתה הארוכה, והביאה את נוסעיה אל חוף מבטחים.
אני פניתי אל ספינת הזמן שלי, נותן מבט אחרון בידידי. "רוצים טרמפ לאיזה מקום בהיסטוריה"?
לא חיכיתי לתשובה. נופפתי לכולם בידי, ולנחש הגשתי תיק מלא סנדוויצ'ים שנותרו בידי. שתי חמישיות מנות קרב נתתי בידי משפחת ימטותרח, מזון למצער לימים הקרובים.
שלום לכולם, שאגתי אל ידידיי המתרחקים אל האופק. שלום גם לך נחש, ידידי הוותיק. בקצב הזה לבטח נתראה גם במסע הבא, מתי שלא יהיה.
חשבתי לעקוב עוד מעט אחרי נוח ומשפחתו. בעיקר חפצתי להיווכח, כיצד נולדו בני בניו של נוח, לאחר השמדת כל בשר עלי אדמות. מהיכן באו להם הנשים? כלום בני האלוהים הואילו לוותר על כמה מנשיהם החטופות, למען המשך את קיום המין האנושי? כלום אזכה לראות נשים אלו בבואן חזרה אל האדמה?
הייתי כבר עייף ונוטה לקוצר רוח. ארזתי את עצמי בספינת הזמן ולחצתי על הסטרטר.
