השעה בה האוויר גדוש באפשרויות יותר מכל, היא שעת הערביים, כאשר פנסי הרחוב בדיוק נדלקים בעיר הגדולה, ואני מטייל בה להנאתי, חופשי ומאושר בין רחובותיה המתעוררים לחיים.
השלל קורץ לי מכל פינה, מנצנץ מכל כרזה צבעונית, רובץ בפתח כל דלת ומשתרבב מכל חלון פתוח. סרט טוב בסינמטק, מופע משובח בתאטרון, דמדומי שקיעה על החוף (אם אמהר), או סתם שיטוט בין בתי קפה – בין המשוגעים, המטורפים, ההוזים והחולמים שיוצאים ממאורתם בלילה לשטוף את הרחובות הקרים בחיפוש אחרי מעט חום אנושי.
כן, גם הערב הזה אינו שונה...
גם הערב אני חופשי, נטול דאגה, ושואב השראה מכל עבר. מביט נכחי בהתפעמות, ומתענג על ההתרגשות שלפני. הערב עוד צעיר, אני חושב. כל-כך צעיר... עוד לא נולד. המדרכות מתמלאות אבק כוכבים, ושטיחים דקים של צל מתפצלים מרגליי לכיוונים שונים. מראה העיר המשפשפת את עיניה ומנערת את האבק תמיד ממריץ אותי. בשונה מהבוקר, כשהעיר מתעוררת מדאגות הפרנסה – בערב העיר שוקקת משמחה טהורה – מצהלת כבלים מותרים ושירת סורגים מנוסרים.
אנשים חולפים על פניי, ואני לוטש בהם עיניים, מנסה לשער מה עובר להם בראש. משתדל להרגיש שייך, להיות חלק מאותה אחוות רעים מאחדת. כולנו רקמה אנושית אחת, כדברי המשורר – ואני, בשעה קלילה זו – מרגיש הזדהות עמוקה עם העולם כולו, ואהבת חינם ממלאת אותי כליל. אנשים רבים חולפים, וכולם מעוררים תגובות שונות. הילדים הקטנים – תמימות. אמהותיהם – חמימות. הנשים היפות – תשוקה, והמכוערות – רחמים. הזוגות הצעירים – קנאה, והמבוגרים – עדנה. הקשישים העולצים – הערצה, והזועפים – גיחוך (ואולי גם קצת חמלה). אבל אוהב אני את כולם ומקבל אותם בשלמותם – ואין ברצוני לשנות אף אחד. כה שלם נראה העולם, שאפילו הפיכת אבן נראית לי כשתלטנות מאוסה מדי.
לו רק יכלו הלילות להימשך לעד...
בזווית העין אני מבחין בבחורה יפה משחררת צחוק בריא.
אינסטינקטיבית אני נפנה להביט בה, שכן ברגע שהרגשת ביופי, כל גופך – כל מהותך – מצווה להביט בו, לבחון אותו כראוי, ולשתות את יופיו עד תום. אני מביט בה לרגע וממצמץ.
מישל...
ליבי צונח.
מישל – אהובתי... אהובתי לשעבר, משכבר הימים... מחייכת ושמחה בחולצת כפתורים בהירה וחצאית קצרצרה בצבע שחור, צוחקת עם איזה ידיד הומו שנושא עצמו בזחיחות יתרה.
אני בולע רוק.
הדם הולם באוזניי. אני חייב לברוח, להתחבא! עוד שנייה היא מסיטה את מבטה ואז זה כבר יהיה אבוד. אני חייב! אבל רגליי מאובנות ומבטי קפוא. הנה! – הנה היא פונה – תברח! תברח, אידיוט שכמוך!
מאוחר מדי...
מבטינו מצטלבים. אני מאלץ בדל חיוך על שפתיי, ומרים יד לאה לשלום.
מבטה המשתומם, כאילו הייתי זר, נשאר תקוע בי בעודה חולפת על פניי. אולי היא מעמידה פנים, אולי באמת אינה מזהה. לא אכפת לי. זרם של השפלה חולף בגופי. בשנייה אחת מסתלקת כל אהבת החינם, ואני מקלל את עצמי ואת העולם כולו. ובעיקר את מישל – ילדה קטנה ומטופשת שכמותה! – שתלך לעזאזל...
אך פתאום היא מתכווצת. ראשה מסתובב אליי ועיניה נפקחות לרווחה.
"היי!" היא קוראת בחיוך נרגש, ואני מכיר בסערת רגשותיה, כפי שהיא וודאי מבחינה בסערתי.
"שלום... מה שלומך?" אני שואל.
"טוב, מה-קורה-מה-נשמע?" היא יורה מהר מדי, וקולה רועד.
דקה ארוכה אנו פשוט שותקים ומסתכלים זה על זה בתדהמה.
ידידה ההומו (שכחתי את שמו) משלב ידיים ומביט בי בעוינות. מעולם לא סבלנו אחד את השני.
"אתה יכול להמשיך, פייר." היא פונה אליו, "אני אצטרף אליך מאוחר יותר, בסדר?"
"את בטוחה?" הוא שואל, והיא מהנהנת לחיוב. אני עומד ומחכה שיסיימו להתנשק לשלום.
כשהוא נעלם, כל הרחוב נעלם איתו. נשארנו רק אני ומישל, או כך לפחות זה מרגיש. והאינטימיות הזאת מציקה לי. היא לוחצת בחזה, ומבלבלת. הכול מבולגן בתוכי – געגועים וטינה ותשוקה וכעס – צרובים זה בזה עד לבלי היכר. אני לא מבין דבר ממה שאני מרגיש...
"אז..." אני מנסה.
"אז..." היא מחזירה.
"בא לך לשבת, לשתות קפה איפה-שהוא?" כן. לשבת, לשתות, לעכב אותה מספיק זמן עד שהמחשבות יתבהרו.
"אממ... בטח. למה לא."
בהמשך הרחוב יש בית קפה שקט, ואנו משרכים צעדינו אליו. הליכתי מגושמת. הרגשתי הכללית היא כשל מכונה שיצאה מכיול – גיטרה לא מכוונת שמשמיעה צלילים צורמים (בעיקר בעיני עצמה).
"אז – מה איתך?" היא שואלת.
"הכול מצוין. אתמול ערכנו מסיבה לאחי, הוא התקבל לקונסוליה."
"כל הכבוד! זה נהדר..." היא מכריזה.
אבל הכול מאולץ, מזויף, לא-נעים... מתוך חובה, לא מתוך עניין. שנינו עדיין המומים, עדיין מנותקים רגשית. עצביי מתרופפים, ואני מת לסיגריה. מישל גרמה לי להפסיק, ועכשיו אני משתגע. מה שהבחורה הזאת עשתה לי...
"ומה איתך? מה שלום אביך?"
"אותו הדבר, מצבו עדיין מתנדנד. הרופאים לא אופטימיים במיוחד, ואנחנו מתפללים."
"אני מצטער לשמוע..." זה לא מספיק, אני חושב, ומחפש משהו נוסף לומר. "...אני אתפלל בשבילו גם."
"או – אבל הרי אתה בכלל לא מאמין בדברים האלה!"
"בשבילו אתפלל. זה לא יזיק..."
אנחנו מגיעים לבית הקפה ואני ממהר להתיישב. שנינו קוראים את התפריט. או לפחות מעמידים פנים שאנו קוראים. עיניי מוסחות כלפיה, ואני בוחן אותה – את גופה, את תזוזותיה, את הבעותיה – לומד מחדש את אשר נשכח זה מכבר. היא ודאי מרגישה בכך, אולי אפילו נהנית מזה... כמיהה אינסופית מסחררת אותי, ואני נאבק לשמור על קורטוב צלילות דעת.
המלצר לוקח את הזמנותינו ומסתלק.
"אתה נראה טוב."
"תודה. גם את." אני מתכוון לומר עוד משהו, ונאלם. יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לה. כמה התגעגעתי, כמה כאבתי, כמה בכיתי. כמה אני אוהב אותה, וכמה אני... עדיין... שונא אותה כל-כך. \
אבל אני שותק.
הקפה מגיע, ומישל כורכת את ידיה סביב הספל, מקרבת אותו אל ראשה הרכון, ולוגמת ממנו באטיות. שערה הארוך גולש ומכסה על הכול כוילון אמבטיה. עיניה השקדיות מציצות ממנו ונתקלות בעיניי.
"אז זה מה שאנשים בוגרים כמונו אמורים לעשות..." היא אומרת.
שנינו צוחקים.
המתח מתפוגג לאיטו.
"את משהו..." אני אומר, עדיין מחויך.
"אל תגיד שלא התגעגעת."
"התגעגעתי... כמו חולה סרטן שמתגעגע לגידול שלו."
"אאוץ'."
"אז מה חדש איתך? בכל זאת לא ראיתי אותך כבר, מה..." שבעה וחצי חודשים... "חצי שנה?"
"משהו כזה..." היא מפטירה באדישות. זונה... "התחלתי ללמוד. פסיכולוגיה, כמו שתמיד רציתי. עברתי לצפון העיר. בוא נראה, מה עוד... אני יודעת – עובדים, לומדים... זהו. חיים..."
"כן..."
אני מביט בה כמהופנט. מישל המקסימה. מישל הנאווה. כמה רציתי, כמה נכספתי, כמה אני עדיין נכסף!
"אתה יודע-" היא אומרת, "אף פעם לא אמרתי לך, אבל יש לך את העיניים הכי עמוקות שאי-פעם ראיתי..."
אני שותק על זה.
"פשוט הייתי חייבת להגיד לך את זה..." היא ממצמצת ומורידה את מבטה, לוקחת עוד לגימה מהקפה.
"העיניים שלך עדיין רודפות אותי..." אני פתאום שומע את עצמי אומר. "יש לך משהו מיוחד שאת עושה כשאת ממצמצת. את מסוגלת להעלים את כל העולם..."
"מה זאת אומרת?"
"את כמו הג'יני מהסדרה הישנה ההיא – ממצמצת, ופוף... קסם."
"וואו..."
"כן." אני מחייך בייאוש, "פשוט הייתי חייב להגיד לך את זה..."
היא מחייכת.
"מצאת כבר מישהי חדשה?" היא מגששת, ואולי סתם מנסה לפתח שיחה. אלוהים, כמה שאני מתענג על העינוי הזה. (או שאולי ההפך?)
"את מכירה אותי," אני מגחך, "תמיד היה לי קשה כל-כך לבחור..." היא שותקת, מביטה בי בציפייה, ואני מרצין: "שום דבר רציני."
עוד מצמוץ.
פוף...
"ואת?"
היא ממשיכה לשתוק. שתיקתה מצלצלת באוזניי.
"ובכן?" אני מרים את גבותיי בשאלה.
"לא כמו מה שהיה בינינו.”
"מה היה בינינו?”
היא ממצמצת ועיניה מתכווצות בעצב. "אל תהיה אכזרי.”
המבט הפגוע שלה ממיס אותי.
"סליחה...” אני לוחש ברכות.
ופתאום זה קורה. מישל נשפכת. מתרסקת אל ליבי...
"אתה זוכר כמה טוב היה לנו ביחד? אף-פעם לא היה לי טוב כמו איתך. אני עדיין מתעוררת לפעמים ומצפה למצוא אותך לצידי... אני עדיין מקווה לראות אותך בכל מקום – בתחנת אוטובוס, ברכבת החולפת, בפארק. כמו מטומטמת אני מסתכלת סביב בעיניים מלאות ציפייה, רק בתקווה להיתקל בך, במקרה, כמו עכשיו..." היא לוקחת נשימה לפני שהיא ממשיכה, באותו קול נואש.
"מישל..." אני ממלמל בפחד. איזה בלאגן. איזה פיאסקו מוחלט...
"ולכל מקום שאני הולכת - משהו חסר. בדירה, בעבודה, בלימודים. זה לא מרפה! לא יכול להיות שזה רק אצלי, נכון? לא יכול להיות שרק אני מרגישה ככה..." היא מביטה בי בציפייה.
העיניים שלה לוחצות עלי. הקול שלה לוחץ עלי. משהו מנסה למעוך אותי...
"מישל, די! אהבנו. נפרדנו – זה נגמר. הייתה סיבה לכך שנפרדנו." מילים הגיוניות, אבל הן אינן מצליחות להסתיר את העובדה שאני מבועת!
"מה היא הייתה, אני לא מצליחה להיזכר... עם הכאב הזה בחזה, כל סיבה שלא תהיה היא בטח שולית כל-כך וחסרת חשיבות!" אני לא מצליח להיזכר. "הכול נחלש מאז... כאילו מישהו הוריד את הווליום לחיים. והכול נעשה מעומעם – האוכל, הסקס...”
מישל עם גברים אחרים, מנקבים את רחמה, מחללים את גופה...
"תשתלטי על עצמך כבר!" אני מתפרץ.
מישל נדרכת באחת.
או, איזה אידיוט... למה עשיתי את זה? אידיוט!
אידיוט-אידיוט-אידיוט!
גל של חרטה מציף אותי.
מישל שותקת. היא משפילה את עיניה, ולוקחת נשימות עמוקות להירגע. אחר כך מהנהנת לעצמה, ולוגמת מהקפה.
תגידי משהו, בבקשה... בבקשה תאמרי משהו – תני לי איזה תירוץ לרדת מהעץ הגבוה והארור הזה שטיפסתי עליו.
"אתה צודק." היא פוסקת, ומשהו נושך את ליבי. "אהבנו, נפרדנו, עוד נדע אהבות אחרות. לא צריך להפריז בחשיבות של זה..." היא מגחכת בעצבנות.
אבל אני תמיד אוהב אותך! אוי, מישל שלי, מאיפה למדת ביטויים כאלו – 'להפריז בחשיבות' – איך אפשר להפריז בחשיבות של אהבה? אי-אפשר! לעולם אי-אפשר!
"טוב, אני חייבת לזוז."
"כל-כך מהר?!" אני נרתע.
"כן. יש לי עבודה גדולה שאני צריכה לכתוב."
היא מסיימת את הקפה ומבקשת את החשבון.
לעזאזל!
אני נותן לה להחליק מבין אצבעותיי.
אנחנו לא צריכים להפריז בהערכה העצמית של עצמנו – אנחנו לא חזקים באמת כמו שנדמה לנו. זה מה שאני צריך להגיד! כן! אבל המלצר כבר הביא את החשבון, ואני לא מסוגל – גאווה מטופשת! – פשוט לא מסוגל להגות את המילים הללו מפי.
מישל מושיטה יד לארנקה.
"זה עליי." אני מכריז.
"מה פתאום!"
"אל תעליבי אותי." אני מזדרז להוציא כסף מארנקי ומביא אותו למלצר.
מישל מוותרת ומחזירה את ארנקה לתיקה.
היא קמה ואנחנו יוצאים לרחוב שכבר הספיק להחשיך לגמרי.
אנו צועדים די קרוב זה לזו, וריח הבושם המוכר שלה, עדין אך משכר, שב ומערפל את חושיי.
"איזה קטע שנפגשנו." היא שוב מגחכת בעצבנות.
אפילו לזה התגעגעתי – לעצבנות מעמידת-הפנים שלה, באור פנסי הרחוב, כשדמותה השברירית לופתת את ליבי. מישל היפה, מישל הנאווה... מילותיה נבלעות בערפל הסמיך שבמוחי, אשר בבת אחת מתגבש ונעשה מוצק לכדי רצון אחד ברור. ללא התנגדות, ללא בושה, ללא גאווה.
לפני שאני מצליח לעצור בעצמי, אני כבר לופת אותה, שפתיי טורפות את שפתיה ההמומות, גופי נקשר בגופה בקשר סבוך שאין להתירו.
היא נענית לי! נאנקת בשמי!
"או... מישל! מישל!" אני נאנק גם כן. "אני אוהב אותך!"
"אני אוהבת אותך!"
ליבי כמעט מתפוצץ ואני מתקשה לנשום. אני עוצר ומסתכל בעיניה הרטובות. שנינו רועדים. איזה אסון מרהיב! התנגשות רכבות... איזה אסון!
מישל בולעת רוק. "זה לא בסדר מה שאנחנו עושים..."
"בטח שכן!" אני פוסק, ושוב מתנפל עליה.
תאוות הבשרים שובה את שנינו. אני טועם את הלשון שלה ונוגס בשפתיה הבשרניות. מנשק את צווארה, ומעביר את אצבעותיי בשערה. וכל אותו זמן מישל מלטפת את ערפי, נושכת באוזני, ומצמידה את גופי חזק לשלה.
איכשהו – בסבך התשוקה המטורף הזה אנחנו מצליחים לעצור מונית. כל הדרך הלשונות שלנו מתאבקים, וידינו מלטפות בחרמנות את גופינו הלוהטים אל מול עיניו המציצות של הנהג. הוא נעצר בפתח הבניין שלי ואני זורק לו שטר, לא שם לב אפילו איזה. מישל ואני יוצאים מהמונית, עדיין מתגפפים.
במעלית מישל שוב מעלה התנגדות. "אני לא יכולה... לא עוד פעם..."
"ששש...." אני מהסה אותה.
פיותינו שוב מתמזגים, ועכשיו – בבדידות המעלית – ידיי מטפסות במעלה חצאיתה השחורה ותופסות בפלח ישבן. אני נושך את שפתיה והיא שוב נאנקת. אצבעותיי מגששות בין שני הפלחים המוסתרים. מישל נמתחת באחת. אני מרגיש שהיא רטובה, ומפל של מתח משתחרר וגולש מבטני אל חלציי.
לוקח לי עוד כמה רגעים להבין שהמעלית נעצרה. אנחנו מגששים את דרכנו במעבה חשכת המסדרון אל דירתי. מכנסיי מבקשות להתפוצץ מעצמת הזקפה! המפתח מפספס בעקביות את חור המנעול. "אחח!!" אני מתרגז, ועוצר להתרכז במשימה הפשוטה-לכאורה. אני מצליח (סוף-סוף!) וחור המנעול מקבל את המפתח בהכנעה.
בפנים אני זורק אותה על הספה. אין שום רגע לבזבז! ידיי מפשיטות אותה, קורעות את חולצתה מעליה, תופסות בשדיה בפראיות. אני נושק לבטנה המתוח סביב טבורה המושלם, אך ידיה מושכות אותי מעלה. גופה נעשה נוקשה ותוקפני.
"רגע!" היא מצווה, ציפורניה מלטפות את פניי, בעוד אנו מתנשפים זה מול זו. ראשי מסתחרר.
היא ממלמלת דבר מה אך איני מצליח להבין.
אני חזור ומתנפל עליה.
עכשיו היא כבר מתנגדת בבירור.
"די!" היא צועקת, "תפסיק!" אך אני לא מסוגל לעצור.
במשיכה עזה אני קורע את תחתוניה. מישל צורחת ואני ממהר לחסום את פיה בחוזקה. משהו בתוכי, איזה קול חנוק ושבור עמוק מבעד לערפל צועק לי לעצור, אך אני מתעלם ממנו. גל של תשוקה בוערת שורף את גופי ואני מנוע מלהתנגד לו. אני חייב! בידי האחת אני מפשיל את מכנסיי. איברי המשוחרר משתפשף בערוותה. הוא כל מה שנשאר עכשיו. כל דבר אחר התנדף באוויר. הוא מרגיש ברכותו של הפתח החם...
והוא חודר!
שקט. דממה כבדה וסמיכה. ורק הוא, נכנס ויוצא. משתפשף. ורק עונג שמגרד בכל הגוף. וגוף שכל איבריו דולקים. וגירוד שגובר, ומתחזק. והוא כבר אש, לשון של להבה. הוא רותח. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. וזה כל-כך רך, כל-כך עסיסי. וכל האדמה רועדת, כל העולם!
ואז הוא מתפוצץ! לבה חמה וגועשת מתפרצת ממנו...
בדיוק אז אני שומע ציוץ נוראי, חודר מבעד לעשן הצמיגי שמכסה על אוזניי...
מישל בוכה. דמעות גולשות מעיניה ונבלעות באוזניה.
אני נרתע באחת. דמותה העדינה והמפוחדת שוברת אותי. הקול החנוק נשמע בבירור עכשיו, ואני מתבייש. צינה איומה מטפסת במעלה גבי. אני יורד מעליה לאט. מפוחד ונכלם. מלא אימה. מתיישב על עדן הספה וגופי רועד כעלה נידף. ידיי אוחזות בראשי. יש לי בחילה. קר לי. רע לי...
זהו. העולם נחרב. אני כבר יכול לשמוע את הסירנות מצפצפות ברחוב. אני יכול לראות את הבהובי הכחול-אדום שלהם על הקיר. בטח אחד השכנים שמע את הצעקות והזעיק את המשטרה. זהו. אני יכול לראות את מבטיהם מלאי הבוז של השוטרים כשהם אוזקים אותי בכוח. אני יכול להרגיש את מבטי הבושה והגועל של חבריי לתא. את מבטי האכזבה של הוריי, של חבריי ושל כל מי שמכיר אותי, צורבים את גופי. אני יכול לשמוע את רעם פטישו של השופט כשהוא שואג את גזר הדין הנוראי...
מישל עדיין מתייפחת.
או אלוהים, מה עשיתי?!
טיפה נופלת מפניי. מסתבר שגם בעיניי נקוו דמעות.
לאט-לאט היא נרגעת ומנגבת את פניה. היא מתרוממת למצב ישיבה ושבה ללבוש את חולצתה הקרועה. אין לי אומץ להישיר אליה מבט. היא יושבת לצידי, ודאי מסתכלת בי. ודאי שונאת אותי, מתעבת! רוצה שאני אמות!
בא לי למות... אני יושב כמו מיתר מתוח, ומרגיש את מבטה עליי.
בבקשה תסלחי לי, אני חושב. בבקשה תגידי משהו. יד שנשלחת ברכות ונוגעת בכתפיי. יד מנחמת ומבינה. "היי... זה בסדר... זה בסדר, אני סולחת לך..." אני נשבר ופורץ בבכי כמו תינוק. היא מערסלת אותי אליה, מנשקת את עיניי ומלטפת את מצחי. “זה בסדר, אני מבינה...”
לא.
זה לא קורה...
אני מישיר אליה מבט. עיניים קרועות ואפלות רועדות אליי, צורחות עליי את שתיקתה...
"תסתלקי מפה!” אני צועק בחזרה. "תסתלקי כבר, לפני שאשתגע לגמרי!"
היא מזדחלת בשקט אל עבר הדלת.
"לכי!"
אני לא מסתכל לראות אותה עוזבת. רק שומע את הדלת נסגרת מאחוריי.
הגולל נסתם. ומחניק לי, אין אוויר. אני קם לפתוח חלון.
בחוץ הרחוב שקט. אין כל צפצופי ניידות, או הבהובים של כחול-אדום. אף אחד לא שמע. אף אחד עוד לא יודע.
הדמעות מפסיקות ליפול, ונשימתי נעשית סדורה. אני שוטף את פניי, ולוגם מעט מים. גופי עייף כל-כך – מותש – מוחי ריק לגמרי. אני חוזר אל החלון. בחוץ כבר לילה, מאוחר. ברחוב עוד מטיילים להם אנשים. מישל נעלמה כבר מזמן. עוד מעט אולי אדליק טלוויזיה. בינתיים טוב לי רק לעמוד פה ולהביט בכוכבים.
לא... העולם לא נחרב. אני אכחיש, אין ברירה. מי יאמין לה? יש עדים, אפילו נהג המונית יכול להעיד. זה היה בהסכמה. הכול היה בהסכמה. היא לא מטומטמת, היא לא תתלונן, היא יודעת שאין לה סיכוי...
למטה הרחוב נראה שליו כל-כך...
אני נושם עמוק את האוויר הקר והולך להדליק את הטלויזיה.
