רציתי שיהיה קר.
קר כמו אז בטירונות, כשרז העיר אותי באמצע הלילה ואמר לי שהוא קופא, שהוא פוחד ושהוא לא מפסיק לרעוד. נצמדתי אליו, באותו אוהל סיירים, והתחלתי לשפשף בידיי את גופו המכוסה. ככה שרדנו את הלילה, כששמיכת סקאביאס שומרת על חום גופינו הצמודים.
רציתי שזה יקרה שוב, איתה.
והיה די קר, אבל לא מספיק. וכמה שלא רעדתי לידה באוהל – היא לא הבינה את הרמז.
"יש לי צעיף בתיק, אם אתה רוצה.”
"לא, תודה.” אמרתי בתסכול. היא מציעה לי עזרה, איזו השפלה...
ככה נרדמתי בתחושת החמצה, באוהל המשותף, מנסה להיצמד אליה כמה שיותר מבלי לגעת, מבלי לעבור את הקו הבלתי-נראה הזה בין מעשה תמים להתקפה. מבלי לבצע איזה "מעשה מגונה" בטעות.
למה זה כזה מסובך, כוס-עמאק?! למה צריך לעשות מזה כזה עניין גדול? כולנו צריכים חום ואהבה... אז מה הבעיה, אילען-דינק?! אם הייתי חתול כבר מזמן הייתי מקבל איזה חיבוק. איזה ליטוף.
אבל אני לא חתול. אני גבר.
אני אמור לכבוש... להוכיח איזה משהו שאני לא מצליח, וגם לא ממש מתחשק לי לנסות.
איזה מצב חרבנה.
בבוקר התעוררתי עם גוף כואב, היא עדיין ישנה. יצאתי החוצה וניערתי את האבק מהבגדים. מהנשמה... והתחלתי ללכת לכיוון הזולה של זכיכה.
"סבח אל חיר, זכיכה.” אמרתי לו.
"סבח אל נור.” השיב אוטומטית.
"יש קפה?”
זכיכה היה עסוק בלסדר משהו. אמיר ישב על יד המדורה והניח את הפינג'אן על האש. השקפתי רגע מסביבי. הרי אדום באופק נשקו לים המלח המפורסם. הגלים הכו באוזניי. הזבובים נשכו בבשרי.
"איזה סוער הים!” התפלאתי.
"כן!” אמר זכיכה, “כל הלילה שמעתי את הקולות שלו.”
"בדרך כלל הוא רגוע, שקט. חלק...”
"כן..."
"נראה לי שזה מספיק חם.” אמר אמיר, ומזג לי כוס.
לקחתי לגימה והקפה היה קר. שפכתי את הכוס ומזגתי תה חם ומתוק, עם עלי מרווה.
"איפה הבחורה?” שאל אמיר.
הוא כבר התאהב בה. הלוואי וגם אני יכולתי, להתאהב ככה... אבל משהו חוסם אותי מלרצות יותר מדי. להיקשר... אולי נפגעתי יותר מדי פעמים. אולי אני סתם אדיש. אולי פשוט לא פגשתי את האחת הנכונה.
"עדיין יושנת.” אמרתי. "ישנה, בעצם...” מלמלתי לעצמי.
יכולתי לראות את עיניו נאבקות עם המתח.
"היה ביניכם משהו בלילה?” חקר.
"לא – לא היה כלום.” אמרתי בלי רגש.
עיניו נרגעו.
"אז רגע, תסביר לי עוד פעם – מה הסיפור שלה?”
"יש לה חבר דרכים כזה. שניהם מטיילים בעולם – נפרדים ונפגשים, נפרדים ושוב נפגשים...”
"זה שטויות...” הוא התפרץ. “בחורות כאלו הן הכי טובות. פוגשות איזה בחור נחמד בטיול, ומתאהבות בו. זה קורה כל הזמן.”
"סבבה אחי,” אמרתי, “שיהיה לך בהצלחה...”
אמיר נראה כמו דקארט, או כל צרפתי אחר מהמאה ה-17. תלתלים ארוכים ומסודרים, שפם כמעט מסתלסל, וזקן תיש – הכול שחור. דווקא די חיבבתי אותו. מדבר בקול ערמומי, מליצי. חתולי-משהו. אבל עדיין תמים כזה, כמו ילד. טיפוס מיוחד...
היא קמה בדיוק כשהתחלנו לבשל את ארוחת הצהריים. צ'אפאטיס – מעין לחם הודי כזה, עם באבא-גאנוש, חצילים עם טחינה. סעדנו כולנו את סעודת המלכים. אמיר ניסה לשוחח איתה, שאל איפה טיילה, ואילו מילים למדה בעברית.
"וואלה, יאללה, אחלה, סבבה – סבבה אגוזים!” היא חזרה בגאווה.
טרפנו את כל האוכל במהירות. אחר-כך זכיכה ניסה לשלוף חתיכת זכוכית שנתקעה לה ברגל. הוא חפר ברגלה עם מחט, והיא נשכה שפתיים ובלעה את הכאב. רציתי שיפסיק. הוא לא יודע כלום. ניסיתי לגרום לה להגיד לו להפסיק. אבל היא לא אמרה.
"תן לה לבד, זכיכה.” ניסיתי בעצמי.
"אל תפריע לי.” התעצבן.
כף רגלה קפצה מכאב. כעסתי על הנימוסים שלה – תגידי לו שיפסיק, זה הגוף שלך, חשבתי. אבל היא שתקה ונתנה לו להמשיך. כבר עמדתי לצעוק עליו, כשפתאום שלף זכיכה חתיכת זכוכית זעירה והציג אותה לפנינו.
הוא הצליח... הבן זונה!
צחקתי בהקלה. היא הודתה לו מקרב לב, וגם אמיר אמר: כל הכבוד.
"זכיכה הדוקטור!” הכרזתי בשמחה. “לא – לא סתם דוקטור, מנתח!”
אחרי הקפה, הלכתי לשטוף את הכלים.
כשחזרתי היא ואמיר נעלמו.
"הוא הלך להראות לה איזה מעיין בהמשך.” סיפר זכיכה.
אה. טוב...
נו – מעניין אם הוא יצליח, חשבתי. ואולי תדחה אותו מעליה?
ככה חלפו השעות.
נהיה לי חם, וגם הים נרגע – אז החלטתי להיכנס.
התלבטתי אם להיכנס ערום. היו שם עוד אנשים חוץ מאיתנו. ביניהם גם כמה נטורליסטים זקנים. זה לא חוכמה להיות נטורליסט בגיל שישים, חשבתי. למרות הבושה המעקצצת, הורדתי גם את התחתונים, ונכנסתי.
שם במים המלוחים, ניסיתי לתפוס קצת שלווה חמקמקה. נוף יפייפה, שקט. ואני צף... מדי פעם האיוושות הרימו את אגני מעלה – חושפות איבר קטן לשארית העולם ה-'אולי-מסתכל'.
הכול זה בגלל שהזין שלי קטן מדי, חשבתי.
כל הבעיות הן בגלל זה.
אם הזין שלי היה גדול, לא הייתי מתבייש להסתובב ערום. לא הייתי מהסס לתקוף. הייתי מוצא אהבה אמיתית. הייתי אפילו מביא שלום למזרח-התיכון!
איכשהו המחשבה הזאת הרגיעה אותי. כאילו כל הבעיות התנקזו לבעיה אחת קטנה, וכל מה שנותר לי לעשות זה להתגבר רק עליה.
אז - סוף-סוף - הרגשתי שליו.
לקראת הערב הם חזרו.
"נעלמתם להרבה זמן!” אמרתי בקול ממזרי.
זכיכה צחק.
היא אמיר שתקו.
בדיוק התחלתי להכין קדירת אורז וירקות. אמיר ביקש שאשתמש בסיר אחר. טוב. הוא גם לא רצה שמן באורז. ניחא. וגם את השעועית והתירס עדיף שלא אוסיף...
מרוב עצבים צעקתי עליו שיפסיק להשתלט.
"אתם רבים?” היא ניסתה להבין.
"כן.” אמרתי לה.
"או... קשה לי להבין מתי אנשים רבים.” אמרה, והלכה לשטוף את עצמה במעיין.
אמיר קרא לי ילד קטן והלך גם הוא, נעלב.
אחר-כך חזר.
"בוא, נכין בשני סירים.” אמרתי לו.
הוא הסכים והתחיל לבשל בעצמו.
"זה בגלל הבחורה?” שאל.
"ממש לא. פשוט לא אהבתי את ההשתלטות הזאת על האוכל. זה הכול...”
הייתי צריך להגיד כן. אולי אז הייתי מגלה אם קרה ביניהם משהו או לא.
באוכל, אמיר מילא צלחת מהקדרה שלי, ולא הפסיק לגנוח מעונג בזמן שאכל, מפטיר שבחים ללא הרף. זה הצחיק אותי קצת. כמובן שהחזרתי באותו מטבע...
אחרי האוכל החלטתי לעזוב.
כולנו עישנו יחד בפעם האחרונה. זכיכה הכין את הבאנג, ועוד לפני שהספקתי למצמץ הוא כבר היה אצלי בידיים. הורדנו ראשים וצחקנו. הכנו עוד פעם קפה.
"את רוצה קצת?”
"אמממ... ממש קצת.”
"את לא חייבת.” אמרתי.
"אני רוצה קצת. אני אומרת מה שאני מתכוונת, אתה יודע...” היא אמרה בקרירות.
אולי פעם זה היה מעליב אותי, אבל יש גם יתרונות לקהות חושים.
מזגתי לה קצת.
איכשהו, ליד המדורה, חטפתי פארנויה שזכיכה ואמיר הולכים לרצוח אותי ולאנוס אותה. לאט ובעדינות שלחתי יד לסכין המטבח הפשוטה שהסתובבה שם, והסלקתי אותה בכיס המכנסיים שלי.
אחר-כך הרגשתי מטופש, אבל השארתי את הסכין שם – לכל מקרה...
"מה רצית להיות כשהיית קטן?” היא שאלה אותי.
"אסטרונאוט. מדען. כל-מיני... כשהייתי קטן לא הבנתי את השאלה. חשבתי שאוכל להיות הכול. לא הבנתי למה צריך לבחור.”
"כן, גם אני לא.” אמרה. “אמא שלי מספרת שרציתי להיות זר-פרחים...”
"אני זוכר שממש רציתי להיות נשר. למסיבת יום ההולדת הרביעית שלי, הזמינו קוסם. בסוף ההופעה ניגשתי אליו וביקשתי שיהפוך אותי לנשר. הוא לא יכל, כמובן – ואני לא הפסקתי לבכות. נדמה לי שזה היה שברון-הלב הראשון שלי...”
"מה אתה רצית להיות, אמיר?” שאלה.
"נהג מרוצים, שחקן כדורגל, אולי טייס...?”
מתאים לו, חשבתי.
"ואתה זכי?” שאלתי אני.
"רציתי להיות רופא.”
"אתה כבר רופא!” אמרתי. וכולנו צחקנו.
אחר-כך ארזתי את הדברים שלי. היא וזכיכה עזרו לי לסחוב אותם למכונית. הלכנו בחושך, שורקים ומזמזים לעצמנו.
נפרדתי משניהם בחיבוק.
"תשמור עליה, זכי!” הצבעתי עליה.
"בטח!” הוא צחק.
"מה?” היא שאלה בתמהון.
"אמרתי לו שישמור עלייך.” הסברתי.
"או...”
נופפנו לשלום, ואני נכנסתי לאוטו והתנעתי.
בדרך חשבתי על כל מה שקרה, ועל איך שאני הולך להתגעגע אליהם. לכולם.
כשהגעתי הבייתה, מצאתי את הסכין בכיס וצחקתי על כל העניין.
