מעשה בהופ סע בשנת 1992
כשעבדתי ברחוב לילנבלום, בבנין של התוכניתנים לפני שנים, לעופר חברנו לחדר מלאו שלושים אביבים. יצאנו שלושה חברים, גדי אמנון ואני, לקנות לעופר שי צנוע בחנות של גברים.
נסענו לחנות "לאיש" - השם שונה אבל הכוונה מובנת - בדיזנגוף סנטר בתל אביב. חנות יוקרה וחדשה יחסית, שמחיריה לא היו מן הנמוכים (לכן הלכנו שלושה) אבל, מה לא עושים כדי לשמח חבר. בחרנו מעמד לבקבוקי יין מיוחד מעץ.
הזבנית בחנות שירתה אותנו למופת משנכנסנו ועד שבחרנו את המתנה והאריזה, וכמובן כפי שנהוג בין חברים שנמצאים יחדיו הבאנו איתנו את ההווי שלנו למקום. מאוד אהבנו את "הגשש החיוור" דיברנו גששית, גם היינו מהתוכניתנים שכל החיים זו תוכנית אחת גדולה אז גם דיברנו אנגלית מג'וברשת ב if then else end וגם move וwrite וצחוקים וכאפות. בקיצור, חברים קרובים.
שאלה אותנו אותה ריבה "במה אתם עוסקים ?"
גדי אמר " אני תוכניתן ב.....". (מוסד בנקאי)
אמנון אמר "גם אני".
הזבנית הישירה אלי מבטה ושאלה " גם אתה איתם ?"
סקרנותה גירתה את לשוני לתגובה שונה. "אה.. אני לא.." אמרתי כמו בהיסוס, "אני עובד בהופ סע" עניתי לבסוף מישיר מבטי אליה, מתאפק בכל כוחי לא לצחוק.
גדי ואמנון מסתכלים עלי ולא מבינים. "כאילו מה הופ סע, מה אתה מקשקש? "ניכרה התהייה גם בעיניהם.
"בהופ סע ? מה זה הופ סע" שאלה בפליאה תוך שהיא תולשת ביד הימנית פיסה מסרט הדבק כשבידה השמאלית אוחזת היא נייר עטיפה משובח.
" מה זאת אומרת מה זה הופ סע" אני מיתמם מסתכל עליה בעליונות מעושה, ונושם עמוק, כדי לא לצחוק. " את לא שומעת כל בוקר את ההופ סע?" שאלתי בזלזול.
"מה בבוקר ? ברדיו ?" שאלה המטומטמת.
" לא זה לא ברדיו, זה אנחנו עובדי התברואה, שלפנות בוקר אוספים את פחי האשפה , צועקים - הופ - לנהג כשפח האשפה מלא על מנת שיעצור , ולאחר שמרוקנים למשאית צועקים -סע- " הסברתי בחיוך רחב .
הס הושלך בחנות.
הלקוחות שהיו אחרינו בתור שתקו וחדלו מלהגם והסתכלו עלינו בעיניים ככה חשדניות משהו.
הזבנית חוורו פניה. את אחיזתה בנייר העטיפה שינתה, לאחיזה בקצות קצות אצבעותיה, כאילו אוחזת היא בטינופת וכל תנועותיה היו גועל צרוף. כך עטפה את המתנה. חברי העירו להמספר פעמים במקומות בו התרשלה בהדבקה והקיפול.
לכשסיימה אמרה בקול רועד "מאה ושמונים שקלים חדשים בבקשה" .
אני, שאספתי את הכסף מלכתחילה שלפתי צרור שטרות מכיסי הימני והגשתי לה אותו. היא הביטה בי בבעתה כאילו חרב עליה עולמה, כיון שהיה עליה לקחת את הכסף מידי רחמנא ליצלן.
משלא הושיטה את ידה הנחתי את השטרות על הדוכן.
חברי גדי התעשת ושאל אותה "את מעדיפה בויזה? " .
"כן כן" אמרה בשמחה ובהקלה ניכרת ולקחה את הכרטיס מידו.
החזרתי את הכסף לכיסי ותוך כדי הגיהוץ של הכרטיס ביקשתי את המתנה.
שוב אחזה בשקית הניילון הגדולה בקצה ובזהירות חלילה שמא יתחככו כפות ידנו.
יצאתי מחוץ לחנות והמתנתי לחברי לצחוק בצחוק גדול שלא נדם זמן רב.
