אלו היו הרגעים המפחידים שחוותה.
הכול נדם.
העצים הפסיקו לנוע כמו רקדני מחול בטירופם, ענן ענק הסתיר את השמש הסוררת , הציפורים נסו לארץ אחרת, האוויר שכח את פעולתו החיונית –העברת חמצן לריאות התושבים שנחנקים מהפיח והזוהמה, והשמיים היו עצובים.
הטבע שתק את זעמו.
הרגע קפא , זה הרגיש שכולם הרגישו את זה, לא רק היא.
שפתותיהם היו חתומות כמו פניהם, הם תמיד היו פניי פוקר הלא כך ? טענה בפני עצמה.
אך רגליה היו נטועות בקרקע בוצית ועיניה לא ידעו מנוח אחר המתרחש , היא קפאה בדיוק כמו אותו רגע.
היא ניסתה להזיז את רגליה לשווא, הדם נעצר.
הנשימה נעתקה.
עיניה התייבשו , שפתיה נסדקו ואפה דימם דם כהה ממה שהיא רגילה לראות.
היא ידעה.
ידעה שזה הסוף.
היא רק רצתה לנוס על נפשה .
לרוץ הרחק לאותה בקתה שידעה אותה אישה ששכנה שם את סודותיה הכמוסים.
רצתה לספר לה את אשר היא יודעת.
היא החלה נאבקת בבוץ הטובעני ברגליה הגרמיות מנסה להיחלץ וזיעה קרה ניגרת ממצחה שוטפת את פניה יחד עם דמעותיה המלוחות , לעזאזל היא לוחשת לעצמה , אני חייבת לרוץ אליה לפני שזה יהיה מאוחר מדיי!!
היא מוצאת את עצמה כבר בחצי הדרך ואינה יודעת מתי היה השלב שאותו בוץ טובעני פלט ונכנע למאבקיה אך היא בדרך הנכונה !
בדרך לאותה בקתה.
מוחה טרוד במחשבות הרצות הנה והנה , היא רוצה לשים קץ לרגשות המתחבטים זה בזה אך אין לה מנוח.
הם המציאו סופה משלהם שמערבלת את מוחה.
"זה הגיע!!!" היא מתנשפת , בית החזה עולה ויורד , שיערה רטוב וסורר, בגדיה מלוכלכים ומעופשים , ועיניה פעורות כמו 2 אגמים.
אותה קשישה אינה מביטה בה , יושבת על כיסא רעוע שנים החורק בקביעות מתנדנדת קדימה ואחורה לסירוגין , ואפודה ורודה שנרקמת משורה אחת של סריגה לשורה אחרת , בזה הרגע היא סיימה את השרוול הראשון, היא מחייכת ומבצעת את הקשירה הסופית.
מתרוממת מכיסא העץ ומשאירה אותו להצטנן עד שגופה החמים ישיב לו את חמימותו היא ניגשת למטבח בעצלתיים.
שיערה הלבן משתרע על גבה השפוף קשור בחתיכת בד , רגליה כבדות מדדות, קמטיי הבעה זקנה וניסיון חתומים בפניה , אודם קל צובע את לחייה , והיא שואלת שגבה מופנה לאותה ילדה שאינה יודעת עדיין מנוחה מהי ,
"תה?"
"בשמחה" קולה רעד , נשמע מהוסס מעט.
כמו תמיד היא תוהה מדוע אותה זקנה כפופת הקומה מיישרת את גווה רק שהיא מגיעה לאותו מטבח , לאותו מקדש , ששייך רק לה.
זה מרגיש לה לפעמים שזה מתוך מקום של הצדעה, מנוחה, סוג של ממלכה, יציבות, רוגע , אבל מעולם לא ידעה את הסיבה האמיתית.
באותם רגעים כמו בכל פעם היא זוקפת את גווה ומרימה את סנטרה לוטשת עיניים מעבר לחלון זכוכית הסדוק כאילו מחפשת את סוף העולם, את סוף האופק, או סתם לאיזה אהוב שיגיע מרחוק, אלו היו הפעמים היחידות שנוספו לה כמה ס"מ ואצילות .
היא נראית יפה וצעירה מתמיד.
רק שהיא נכנסת לממלכה שלה.
ברגע יציאתה משם היא אותה זקנה יודעת כל.
אותה ילדה רוצה להפריע את מנוחתה של אותה זקנה עטורת שנים, לנער אותה מהקלילות והנחת בה היא שרויה , לצווח שעכשיו זה לא הזמן להיות רגועים אלא להתעורר!
שהרוגע כרגע לא נחוץ!
צריך לצאת מהקופסא!
לקרוע את הקרקע!
להיות יותר פזיזים!
אבל היראה שיש לה לאותה זקנה נותנת לקול לדעוך בתוכה.
אותה זקנה, מרגרט שמה, בוחשת את הסוכר קרוב לדקה שלמה ערה לכל. עיניה נחות על החלון , מחפשות דבר מה, היא אינה יודעת אבל יש לה תחושה שתמיד זה שם מחכה לפרוץ מאיזו מסגרת של תמונה ישנה.
מחכה שנים על גבי שנים.
בפחד.
"זה כאן." היא לוחשת בינה לבין עצמה....
"זה כאן".
"אמרת משהו , מרגרט?"
בתנועה חדה מסתובבת אליה מרגרט שערה הארוך חובט בצלעותיה באוושת חרישית קלה עיניה מביטות בפנים הילדותיות מוכות ההלם אל מולה והיא יודעת שהם הרגישו את זה מגיע אך לא יודעות מהי גודל הסכנה.
"בבקשה , שתי. הוספתי לך עשבי מרפא את נראית קצת מקוררת".
היא מגישה את כוס החרסינה הבחוש היטב בטוב טעם לידיים הקטנות לעומת שלה.
לידיים של נטשה , האהובה עליה מכל.
"לא חשבתי שהרגע הזה יגיע מרגרט... יש משהו בדבריי? תחושותיי אינן מטעות אותי הפעם! איני רומזת חלילה שתחושותיי תמיד הנחו אותי לאמת אך ... הפעם אני מזהה. הפעם אני יודעת ו... את..."
"אני מציעה שתשמרי במילותייך , במחשבותייך , אפילו במעשייך. איני מאמינה שדבר כזה גדול יגיע אי פעם, אלו סיפורי בדיה, אלו אינן סיפורים שמקורן באמת!"
מרגרט מטיחה בנטשה הלוגמת חרישית מהתה החם ומביטה בה בעיניים לא מבינות.
"את הריי בעצמך אמרת לי שיש מקור באותה אגדה, שזוהי בעצם לא בדיה שאת ראית לפני שנים שאין בדיה הדבר אז מדוע....."
"שששש..... איני יודעת על מה את מדברת ! " גיחכה קלות.
"אני מניחה שאמרתי לך דבר זה בכדי להרתיע אותך , סיפורי בדיה ותו לא!"
"את יודעת שזה נכון! את יודעת שזה הגיע לכאן !
העיירה כולה מוטלת אימה ,העולם עומד מלכת , האנשים אינם יודעים את נפשם, אמא אדמה לא מתפקדת , ממלכת השמיים ננעלה , הצמחייה החליפה את צבעה , וזה עניין של זמן עד שהעולם יכחד!
צריך לעשות משהו!!"
אותו כיסא הרגישה מרגרט, חונק את צידי גופה , נשימותיה קצרות ופחד גדול מקיף אותה.
היא יודעת שיש אמת בדבריה אך מה תאמר לנטשה ?
הריי הרגישה את זה מעלות השחר.
הנקמה הגיעה.
האדון לא ינוח על משכבו עד שנקמתו תשמע בקול בכל העיירה.
תחושותיה של נטשה חדות יותר מתמיד, תחושותיה מעולם לא הטעו אותה , אלא היא זאת שאמרה לה שהם כן.
לא רצתה לחשוף אותה לעולם הזה בגיל כ"כ צעיר, אבל נטשה כבר אינה אותה ילדה שעמדה במפתן דלתה ודרשה פת לחם .
היא כבר אישה קטנה בזכות עצמה.
מבחינה בין טוב לרע, מבינה מתי זוהי פריחת האביב או שאון המעמקים.
מבינה יותר ממה שהיא יכולה הייתה לתאר לעצמה.
"איפה הציפורן ? תביאי את הציפורן ואני הוכיח לך שאיני טועה!"
"הציפורן נועדה לדברים שיש בכוחם אמת !"
מרגרט פחדה מהציפורן , היא כבר חשה אותה בבוקר שורטת כל חלקת קיר בבית , מזהירה אותה מפני רעות.
מבקשת רק שתתן לה להראות לה מה צפוי לקרות.
בעוד מספר ימים.
שעות ...
דקות...."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
