הערת המחבר (לא חלק מהקטע):
כדי שתבינו את העלילה אתן מעט רקע: מדובר באיש, בעל דוכן בשוק, בתקופה של שנות ה 30 של המאה הקודמת. אשתו מתה בשעת לידת בנו והוא מעסיק מינקת כבר חמש שנים שנמצאת אצלו בבית כל ימות השבוע פרט לסופי השבוע בהם היא חוזרת אל ביתה ואל בעלה. בשלב זה היא מבקשת ממנו להישאר את השבת אצלו בטענה שבעלה אותה שבת נסע לרגל עסקיו ולא יהיה בבית. זה די כדי להשלים את התמונה להבנת הקטע הבא.
יש לי איזו התלבטות לגבי הזמנים בקטע הזה, שמונח אצלי ברגעים אלו על שולחן הניתוח... אשמח לשמוע את דעתכם.
הקטע עצמו:
הסעודה אותה שבת לא היתה כשאר השבתות, בהן נהג לומר בחופזה כמה מילות תפילה על מנת שירגיש יוצא ידי חובה, ומיד לאחריהן היה בוצע את הלחם, בוזק עליו מעט מלח, ובנו והוא עצמו היו ממהרים לתלוש נתחים מרגל העוף שנהג לקנות בשוק, צלויה כהלכה ומדיפה ריח מעורר תאבון. אותה שבת הרבה בהכנות לקראת הסעודה. בבוקר, בשוק, מצא עצמו עושה טעות חישוב בעת ששילם עבור סחורה חדשה שקיבל מפני שמחשבתו נדדה והיה עסוק במחשבה על סוג היין שירשים בו את המינקת. ברור היה לו כי בעלה נטול האמצעים לא יכול היה להרשות לעצמו להעמיד בקבוק יין משובח על שולחן השבת. למעשה, בשונה ממה שאמרה לו, לבעלה כלל לא היו עסקים ולכן ידע כי סיבת הישארותה בביתו אותה שבת אינה כפי שאמרה. המחשבה על כך ששיקרה הציתה את דמיונו, וכשפרק בשוק את ארגזי הסחורה החדשה נזכר איך בבוקר פרמה את שרוכי הוילונות בחדרה כך שיגיפו את המתרחש בו. וכשעצם לרגע את עיניו, אוחז באחד הארגזים, יכול היה לשמוע את פסיעותיו בחדר המוגף קרבות אליה. והיא, עומדת כשגבה אליו, צלליתה חדה, שערה אסוף בסיכה וחושף רצועת צוואר דקה, המוארת מקרן אור שחודרת מחריץ דק בוילון. מעבר לכתפה נחשף אליו מבטה החם ועל פניה נסוך חיוך שכאילו צויר במשיכת מכחול עדינה. והוא, צועד אליה באיטיות, חוצה את החדר לאורכו עד שלבסוף פסיעותיו דוממות וידיו סורקות בעדינות את צווארה. אז ראשה שוקע אט אט אל תוך שקע הכתף וידיו גולשות לאורך הגב ופורמות באיטיות את שרוך שמלתה הכופת את גופה. חור אחר חור נחלץ השרוך וחושף בהדרגה את גבה הצחור, עד לצניחת השמלה כולה על רצפת החדר. והיא, אוחזת בידו, רגליה צועדות מעל לקפלי הבד שנשאר זנוח על הקרקע ומובילה אותו אחריה. בעוד רגע תסיט את הכילה המכסה את המיטה הגדולה וחלומו יוכל להתממש. עיניו נעוצות כל זמן זה בגופה האגסי, שמדדה מעט ימינה ושמאלה בצעדי פיתוי כאילו יודע הוא בדיוק את רצונו. והוא, פוסע אחריה וחושב שרצונו להסיט מעט את הוילון המוגף, אולי כדי לחשוף את גופה החלק לקרני האור, ואולי, יותר משרצה להחדיר אור אל החדר האפל רצה שכולם יראו וידעו כי יש אישה שהוא אוהב ושהיא מתמסרת לו עד כלות.
ארגז הסחורה נשמט מידיו וכל תכולתו התפזרה על מרצפות השוק. סוחרים חסרי סבלנות גידפו אותו כשהם הודפים עגלות עמוסות על הסחורה הפזורה. לאחר שאסף הכל וניקה את המדרכה סגר את הדוכן על כל בריחיו ועזב את המקום. היה עליו לקנות את היין ויחד איתו קנה גם כוס קידוש חדשה, והוסיף תחרה נקייה שתכסה את החלה, שאותה בחר הפעם בקפידה תוך כדי שהוא סופר את צמותיה ובוחן את הברק של קליפתה.
[סוף הקטע]
ההתלבטות היא האם טוב יותר אילו הקטע שבו הוא מפנטז היה כתוב בזמן עבר:
אשמח לשמוע את דעתכם מה זורם יותר, מה היה עדיף. כל הערה אחרת תתקבל גם בברכה כמובן.
למשל משהו כזה:
וכשעצם לרגע את עיניו, אוחז באחד הארגזים, יכול היה לשמוע את פסיעותיו בחדר המוגף קרבות אליה. וראה אותה עומדת כשגבה אליו, צלליתה חדה, שערה אסוף בסיכה וחושף רצועת צוואר דקה, המוארת מקרן אור שחודרת מחריץ דק בוילון. מעבר לכתפה נחשף אליו מבטה החם ועל פניה נסוך חיוך שכאילו צויר במשיכת מכחול עדינה. הוא צעד אליה באיטיות, חוצה את החדר לאורכו עד שלבסוף פסיעותיו היו דוממות וידיו סרקו בעדינות את צווארה. אז ראשה שקע אט אט אל תוך שקע הכתף וידיו גלשו לאורך הגב ופרמו באיטיות את שרוך שמלתה הכופת את גופה. חור אחר חור נחלץ השרוך וחשף בהדרגה את גבה הצחור, עד לצניחת השמלה כולה על רצפת החדר. והיא אחזה בידו, רגליה צעדו מעל לקפלי הבד שנשאר זנוח על הקרקע והובילה אותו אחריה. לאחר רגע הסיטה את הכילה המכסה את המיטה הגדולה וחלומו יכול היה להתממש. עיניו היו נעוצות כל זמן זה בגופה האגסי, שדידה מעט ימינה ושמאלה בצעדי פיתוי כאילו יודע הוא בדיוק את רצונו. והוא, פסע אחריה וחשב שרצונו להסיט מעט את הוילון המוגף, אולי כדי לחשוף את גופה החלק לקרני האור, ואולי, יותר משרצה להחדיר אור אל החדר האפל רצה שכולם יראו וידעו כי יש אישה שהוא אוהב ושהיא מתמסרת לו עד כלות.
