כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו.
להרגיש שאנחנו שייכים לריקמה האנושית החיה. להבין על מה מדברים מסביב לשולחן בסלון. לספר דברים מעניינים לחברה בעבודה.
אבל מי קובע מה מעניין?
האם החברה קובעת את גובה התרבות שלה, או שמא יש כוחות חיצוניים שמעורבים במשחק?
קודם כל - מה היא חברה?
אפשר לחלק אותה לשלושה סוגים:
האליטיסטים - הם קבוצה של אנשים עם דרישת איכות גבוהה. חלקם פשוט מעדיפים גיוון, וחלקם רוצים להרגיש מורמים מעם. רובם חכמים ורגישים - אך גם בעלי אגו נפוח. יש ביניהם אנשים טובים, וטובים פחות - ובעיקר מתנשאים ומתנשאים פחות.
אחריהם באים המיין-סטרימים - העדר הגדול. רוב רובו של העם. קבוצה של אנשים שבדרך כלל לא מנסים להגדיר את עצמם. חלקם אינם מודעים לעצמם בכלל. הם שמים את ה-"נמוך" ב-"מכנה המשותף הנמוך ביותר". הם מגיעים בכל צבע, דת ומין. הם מחוברים יחדיו בחוסר עניינם להחליט ולקבוע כיצד תראה התרבות שלהם, ואינם נאבקים להוביל אותה לשום מקום.
הקבוצה השלישית הם ה-"לא נספרים"- קבוצת עלובי החיים שאין להם כסף או זמן לטלוויזיה, אינטרנט, קולנוע או ספרים. מנוצלים ועשוקים. קבוצה של מהגרים לא-חוקיים, עולים אתיופיים, בדואים, מקבצי נדבות, ניצולי שואה, זקנים שאינם מסוגלים להתקיים בכבוד, של חולי נפש - ושל כל אלה שאינם משפיעים על התרבות בגלל שאין להם כוח, ובגלל ששאר החברה (אליטיסטים ומיין-סטרימים כאחד) מעדיפה לשכוח אותם. בשל-כך, גם אני אשכח אותם בהמשך דבריי...
העדר הגדול נוהר לאיפה שהכי קל לו לנהור - ובדרך כלל הכי קל לו לנהור לאיפה שרוב העדר כבר נוהר. אז מי מנווט אותו בעצם?
האליטיסטים רוצים לראות בעצמם מעין רועים.
האמת היא שהם חלק מהעדר. הם כבשים שנסחפים על ידו, ואולי מנסים לעכב את נהירתו או להסיט אותה, אך הם אינם הרועים האמיתיים. הרועים האמיתיים הם בעלי הכוח והשררה. קשה מאד למצוא אותם - לפעמים הם לא מודעים לכך בעצמם. יכול להיות שקוראים להם מוזס, שוקן, נמרודי. ואולי עופר, אריסון ודנקנר? אני לא סגור על כך בעצמי.
אבל מה שאני כן יודע - זה שמי שהרועים האלה לא יהיו - הם עושים חרא של עבודה. הם אינם מבינים את האחריות שמוטלת על כתפיהם - ואינם דואגים לטובתו של העדר. הרבה יותר קל להם לשבת מהצד, ו-"לגזוז" רווחים מהכבשים. שוררת בקרבי התחושה, שבמקום שהם ינווטו את העדר, העדר מנווט אותם.
וריאליטי זו מכונת גזיזה יעילה במיוחד.
לצמצם עלויות ולהגדיל רווחים. לא עוד לשלם לתסריטאים ולשחקנים - כל מה שצריך זה מצלמה וחבורה של לא-ידועים נלהבים שרוצים להיות בטלוויזיה. נשים אותם בכלוב ונשסע אותם אחד בשני. "רק אחד יזכה במליון!" השרדותם של התככנים ביותר. האם אילו פניה האמיתיים של החברה? או שאולי רק גורמים לנו לחשוב שכך?
"האח הגדול" היה שונה.
למרות אי-אלו תככים בשני-גרושים שהיו בתחילת התוכנית - נהנתני ה-SMS'ים זנחו את המיזם האנתרופולוגי לטובת כלל אחד פשוט - מי שמעניין (קריא, משיג יותר כסף) שורד. והנה, אחרי שישים שנות קוממיות והגשמה - מסתבר שהנושא שהכי מעניין את הציבור בישראל הוא המאבק העדתי. בובליל נגד שיפרה, ספרדים נגד אשכנזים. כאשר ברקע מתרוצצים להם כמה סייד-קיקים מצחיקים לשם הפיקנטיות... אך זה אינו העיקר.
למעשה - נראה ש-"האח הגדול" היא הגרסה המתונה ביותר של תוכניות הריאליטי, ובכל זאת ההשפעה שלה עצומה. היא סופגת הכי הרבה אש ממבקרים. לא מפסיקים לדבר עליה. מהתנסותי כמלצר בתקופת השידורים, אני יכול להעיד ש-80% מהשולחנות שטיפלתי בהם שוחחו בשלב כלשהו על התוכנית. אני בטוח שיתר ה-20% גם היו מודעים אליה. ובאמת, יש הרגשה ש-"הגיעו מים עד נפש" בקרב האליטיסטים.
החברה מתדרדרת.
אמות הסיפים רועדות.
בובליליזציה! הבובליל הפך לגיבור תרבות! ילדים חולמים להיות כמוהו...
נכון - בכל דור ודור קיים אותו חשש שהתרבות הולכת ומתדרדרת. זה לא חדש.
אך בכל דור ודור יש לכך גם הצדקה מסוימת... כי באמת חבל שהטלוויזיה מתפקדת כמכשיר להסחת דעתם של אנשים דפוקים מדפיקות חייהם (כפי שצוטט בעבר מנהל רשת טלוויזיה במקסיקו). באמת חבל שהיא לא מקדמת אותנו, לא מעשירה אותנו. שאין שם תכנים "חכמים" יותר, אינפורמטיביים יותר, מעוררי מחשבה...
אבל מצד שני - האם אנחנו באמת מצפים לשנות את דעתו של נוער ה-"בובליל" בעזרת תוכניות של "עולם השחמט"?
אם נשדר את זה, אף אחד לא יצפה - הוא בדרך כלל התירוץ הנפוץ של קברניטי הטלוויזיה. העצוב הוא - שזה נכון. לפחות בהתחלה...
הקרב על התרבות לא ינוצח ביום אחד.
זה יהיה מאבק ארוך וקשה. וידרוש את עזרתם של אותם רועים. זה ידרוש את הבנתם, שעדר יכול להיות דבר מסוכן - ושאם לא נזהר - ערכים חשובים יכולים ללכת לאיבוד - ואז נמצא את עצמנו במחוזות מסוכנים של פאשיזם ונאציזם... אלו הם מקרים קיצוניים, אבל לא לגמרי בלתי-אפשריים. רק לפני חמש-עשרה שנה השתמשו ברדיו בשביל לעודד רצח-עם ברואנדה. המדרון חלקלק...
זה ידרוש גם יוזמה ויצירתיות. מאבק בלתי פושר להפוך נושאים חשובים גם למעניינים. להפוך אותם ל-"קולים", לייצר סביבם "הייפ" תקשורתי - כמו שכל משפחות התקשורת יכולות, ועושות, לתוכניות שהן כן חפצות ביקרם.
אז יוכל העם לבחור גיבורי תרבות אחרים... אז אולי יתחילו להתייחס אל אותם "לא-נספרים".
אז נוכל אולי לשבת סביב השולחן בסלון ולנהל שיחה קצת פחות רדודה.
אז נספר לחברה בעבודה על נושאים קצת יותר חשובים...
ואתם?
אתם יכולים להתחיל כבר עכשיו.
זה לא יהרוג אתכם, באמת - תנסו! במקום תשובות אוטומטיות, תחשבו קצת לפני שאתם עונים. תפתחו את הלב, תדברו על מה שבאמת מציק לכם. והכי חשוב: תפסיקו לדבר על ה-"אח הגדול" - כי ת'אמת, בתור מלצר לשעבר - אתם קצת משעממים אותי...
