יום שטוף שמש ב- Pico Boulevard רחב הידיים שבלוס - אנג'לס. אני צועד במעלה הרחוב, בני בן השנה וחצי על זרועי, פני למשרד הדואר הסמוך. כמה סידורים אחרונים נותרו, ומחר נטוס בחזרה לתל-אביב.
אני פוסע במרכז הרחוב, עת מבחין באדם שחום עור, גדל מידות כבן 40 הצועד מולי. אני עושה את מה שיתברר אחר כך כטעות מרה, ונועץ בו מבט טרם יחלוף על פני.
הוא נעצר, פוסע צעד לעומתי ומסנן:
"Do you have some problems with me"יש לך בעיות איתי" הוא שואל.
שנייה של היסוס והפתעה, אחריה אני מגיב באנגלית: "אין כל בעיות אדוני".
"כי אם יש לך בעיות", הוא ממשיך בשלו, "אז... ", ונועץ את אצבעותיו בעוצמה רבה בכתפי.
אני מפנה מבטי ימינה ושמאלה, מנסה לתור אחר עזרה אפשרית. נחיל אדם שוטף את הרחוב, אך איש לא מעיף מבט, מתעכב או נעצר להושיט עזרה.
עולה בדעתי כעת, כי קריאה לעזרה לא תועיל, ורק תכעיס יותר את האדם הזועם מולי. הוא ממשיך ומגדף, וכעת מאגרף אצבעות כף ידו ומתכוון להלום בפניי. מוחי פועל ברגעים הבאים במהירות של רכבת טראנס-אטלנטית, מחשב סיכויי להלחם או להימלט.
בני הישן על זרועי מתעורר בינתיים, ומחל בוכה. אני חש חוסר אונים, וחרדה אוחזת בבטני כמו צבת, הופכת את בני- מעי, הולמת בחזי ומערפלת את ראייתי.
לפתע אני מבחין באוטובוס מקומי ישן וצבעוני המתקרב לעברנו. אני שומע את חרחור מנועו כשמגיע לתחנה הקרובה אלינו מרחק פסיעות בודדות.
הכושי מתבונן באוטובוס המתקרב, מרפה ממני ורץ לעברו. האוטובוס כבר פולט את אחרון נוסעיו, ובטרטור רעשני מתרחק לו מאיתנו לאיטו. דילוג אחד או שניים והכושי מדביק אותו, מכה בידיו על גוף האוטובוס בניסיון לעכבו.
"אלוהים מה כעת" אני ממלמל לעצמי, "איך אסתלק מפה". רחובה הראשי המוכר של לוס - אנג' לס נראה פתאום בעיני זר ומנוכר, והעיר על כל תושביה נדמית מרוחקת ועוינת מאי פעם: "מה אני עושה כאן בכלל, לעזאזל".
נהג האוטובוס מהסס בינתיים, מאט לרגע את נסיעתו, אך מייד שב ומאיץ. הכושי מגיע כעת לחלקו הקדמי של האוטובוס והולם בטרוף על דלתותיו. חולפות שניות בודדות הנדמות כנצח, עת נהג האוטובוס עוצר. הכושי קופץ אל המדרגות ונבלע בבטן האוטובוס המתרחק אט אט מן המקום.
איני מאמין למזלי הטוב. דקות ארוכות אני נותר נטוע במקומי, מסדיר נשימתי, חש את הלחץ מתפוגג מגופי, מלטף את ראשו של ילדי ומנשקו.
למחרת היום יוצאת טיסת אל-על מספר LY-323 מנמל התעופה בלוס-אנג'לס בדרכה לתל - אביב. על סיפון מטוס הג'מבו - 220 נוסעים. בין הנוסעים אשתי, בני הקטן ואנוכי.
קולו של הקברניט נשמע באוזני שליו ובוטח מן הרגיל, עת מכריז שאנו לקראת נחיתה בנמל התעופה בן- גוריון.
כשהמטוס הגדול מנמיך טוס פורצת שירת "הבאנו שלום עליכם" מגרונות הנוסעים הישראליים. כשמוריד הטייס את גלגלי המטוס, מכוון חרטומו אל המסלול הארוך ונוחת בביטחון בינות לאורות המסלול הזוהרים, נשמעות מחיאות כפיים. רמות מכולן - שלי.
)סיפור אמיתי לגמרי, לוס - אנג'לס, 1991(
© כל הזכויות שמורות למשה טרופה
