אומנות עכשווית

היא יישבה בשורה שלפני. שער ראשה אסוף בסכה שחורה "כזו של פעם".כמוני היא באה להאזין להרצאה בנושא אמנות עכשווית.

עיני ננעצו בראשה שהיה מוטה לצדו, כראשה של אימי כששערה הפך לבן ואורירי.

שערה האסוף עדיין שמר על גונו השחור ופסים דקים של זפת נשזרו בינות הלבן.בכסא שלידה ישב בעלה קרב לראשה באינטימיות רכה. גם הוא בא להאזין להרצאה.

פניה של האשה לא היו גלויות אלי ורק גווה הכפוף הפנה לי את ערפו.

נשמתי נשימה עמוקה "צריך לשמור על שקט בזמן ההרצאה "אמרתי לעצמי מנסה לחנוק את סערת רגשותי.

חשתי בחמיצות שעולה בגרוני ובחוסר אונים שחבק את גופי.

עפעפי כבדו    וידי היתה מושטת אל אימי, יחדיו הלכנו ברחוב היא בשמלתה האלגנטית בכובעה רחב השוליים ואני במכנסי בד קצרות חולצה תפוחת שרוולים ונעלי בובה שחורות מבריקות.

ידי האחת בידה וידי השניה מגרדת בהנאה עקיצה טורדנית."אמא לאן אנחנו הולכות"?

"לבוגרשוב" ענתה וצעדיה חפזו. (ההליכה לבוגרשוב היתה ריטואל קבוע)

הלכנו יחדיו לאורך רחוב פינסקר חלפנו על פני קולנוע תל-אביב חצינו את הכביש ופנינו ימינה לבית של הסבתא.דלתות כבדות מעץ קדמו את פנינו ומרפסת רחבת ידים מרוצפת מעוינים ומשולשים מוקפת מעקה שחוק.

. "פעם היה הרחוב רק חול וחול" אמרה אמי "ואבא שלי הסבא היה מביא מן השוק אבטיח ומלון והיינו יושבים כל הילדים במרפסת  אוכלים ושמחים.," נכנסתי בדלת המקושתת שהובילה אל חדרי הבית.

ריחות של אוכל עלו באפי. ישבתי על הספה שבכניסה ואמא שתתה קפה שחור עם חלב.

אמא פטפטה עם אחיותיה ואני דלגתי בינות המעוינים והמשולשים.. חלף לו אחר הצהרים ולקראת ערב אמרה אמא: " אנו הולכות כבר מאוחר".בדרך חזרה עברנו,כמו תמיד, דרך מלך הפלפל ואמא קנתה לי חצי מנה.אהבתי להסתכל על זקנו הארוך ויותר מכל על התרבוש שחבש לראשו.חצינו את הכביש חלפנו על פני קולנוע תלאביב המשכנו לאורך פינסקר עד לבית.בבית פתחה אמא את הארנק הוציאה את גרעיני האבטיח מתוך הניר שעטפה אותם שטפה במים והניחה על מעקה המרפסת ליבוש. פזרה עליהם מלח והשמש חממה ויבשה אותם. ריח הגרעינים שנקלו במחבת נפוץ לכל עבר. אני עמדתי על המרפסת פצחתי גרעינים וסננתי את הקליפות בין שיני מעבר למעקה,מהתלת בחתולי הזבל ששוטטו לתומם בחצר....

"האמנית שלפניכם היא אמנית רב גוונית ראו עד כמה מרשימים פסליה" – שמעתי לפתע את קולה של המרצה. פערתי את עיני . היא  ישבה בשורה שלפני שער ראשה היה אסוף בסכה שחורה "כזו של פעם".

"מתי הפך ראשה של אימי לבן" – תמהתי ביני לבין עצמי. זכרתי את ראשה שחור וזכרתי אותו לבן.

הזמן שעמד ביניהם נותר בעיני אפרורי.

.התקדמתי לקצה הכסא ונעצתי מבטי בה.. פניה נאות ,חרושות קמטים מעוטרות בכתמי זקנה, כאלה שגם אני מגלה פה ושם על כפות ידי...

שבתי להתרוח על הכסא. "היא לא דומה לאמא" לחשתי ."וגם האיש שיושב לידה לא דומה לאבי"- המהמתי לעצמי.

הרמתי את עיני,מסביבי ראשים לבנים  ועל הקיר שממול אשה בשלה, לבנה ופרפרים צבעוניים נחים ברשול על גופה..