פרשת ויגש/דודי

בס"ד                                                                                                            1.1.2009

פרשת ויגש/דויד סמוכה

בתחילת הפרשה מהוה המשך למאורעות שהתחוללו בפרשה הקודמת מקץ

. יוסף, זועם למראית עין על גניבת גביע הכסף שלו.

לאחר שזה נמצא בשקו של בנימין הקטן פוסק יוסף : ";

הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד,

וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.  {ס}

האחים המומים. העונש היה כבד מנשוא, שהרי הבטיחו ליעקב אביהם –

כשמאן לשלוח את בנו למצרים - כי ישיבו אותו בכל מחיר.

נאומו של יהודה

מי שהבטיח לאביו לשמור על בנימין

לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:

אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.

: נוטל את היוזמה ופותח בנאום ארוך בנסיון לבקוע את מעטה הקשיחות של  יוסף ולמצוא מסילות לליבו.

הוא מתחיל בסיפור השתלשלות המאורעות, למן הרגע שפגשו בו לראשונה.

הוא מספר למשנה למלך, שהוא למעשה אחיו יוסף, על חשדותיו ודרישתו להביא את האח הקטן,

ולעומת זאת על חששו של אביהם הזקן לשלוח את בן זקוניו.

הוא ממשיך במה שעלול לקרות עתה, אם יחזרו ללא האח הצעיר ;

אביהם, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם,

יחלה עוד יותר בראותו כי בנה השני של רחל לא חזר לביתו והדבר יסכן את חייו.

בסיום דבריו מציע יהודה:

אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר

יוסף נגלה לאחיו

רגע השיא הגיע

 יוסף מסיר את ה"מסכה" מעל פניו ומתגלה לאחיו. כדי שאלה לא יתביישו בפני המצריים שעמדו סביבו,

א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.  ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי,

נשמתם של האחים כמעט פרחה

.יוסף, שראה כי אחיו מלאים בושה וחרטה על מעשי העבר,

מרגיע אותם ומדגיש כי לא הם "אשמים" בירידתו למצרים,

כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

כל שהותו של יוסף בארץ מצרים הייתה כדי שיוכל לספק מזון למשפחתו בימי הרעב.

עתה, מזמין יוסף את אביו וכל משפחתו לשבת עמו

במצרים וליהנות ממעמדו הבכיר ויכולתו לספק להם מזון בשפע ,