רצועת האדמה התקרבה לעברי. הים, שגליו התנפצו אל עבר החול הזהוב, כצבע שערותיך, הלך ונעלם. פניתי להעירך, כדי שתחזה בגעגוע המתגשם אל מול עינינו. פקחת עיניך לרגע קט ושבת לחלומותיך. נשמתי בכבדות. לחלוחית מוזרה עטפה את פני, רעד טיפס לאיטו במעלה גבי וזחל כנחש במורדות רגלי. הנחיתה היתה מושלמת בדיוק כמו אז, לפני שבע שנים. אימצתי אותך אל בין זרועותיי ולחשתי בקול סדוק: "פימה, פימושקה שלי, הגענו, הגענו הביתה." הזדקפת, ניערת את אצבעותיך הארוכות, חפנת בהן את ראשך ופרצת בבכי. שלא כמו בנחיתה הקודמת. אז ישבת ושרתה בקולך הערב "הבנו שלום עליכם". אפילו שלא הבנת מילה. ילד על סף גיל ההתבגרות. בני הקטן והיחיד.
"תבכה פימה שלי, תזיל דמעות ותפנה מקום בלבך המסובך לצחוקים חדשים כרימון" אמרתי, ומסרתי לידך את דרכונך הישראלי, שכמעט אבד לך לנצח במוסקבה. וכך עמדנו שנינו בתור המהיר לנכנסים למדינתנו. עמדת חיוור, כפוף, כאילו להסתיר את הזקנה שהחליפה את ילדותך. בעומק עינך הירוקות חזיתי במערבולת המחשבות. שמעתי את פטישי זיכרונותיך מחוררים תעלות ארוכות של התחמקות ובריחה, והקשבתי להם כשאגלי זעתי מתחילים להפשיר. קשובה ודרוכה תרגמתי אותם לקולך העמוק: "שבריר השניה בין חלום למציאות הרס את כל שרציתי להיות. במרכז הבטן, עמוק עמוק בפנים, בים פיתולי המעי ,עטויה בגלימה שחורה, קברתי אותך אמא. גופך היה מולי אך שפתך נאלמה. גלי קולך הניעו את האוויר והושבו ריקם אל בין מיתריך. עד לפני השיחה מסבא, שיחה מילדותי האבודה, לא פסקתי לשיר הלל למולדתי החדשה, כמו בזמן הנחיתה הראשונה. ואת אמא, המשכת להיות הקוסמת הטובה שהפכה את הדלעת לכרכרה. סבא שכנע. אני הוקסמתי, ואת שאגת. סבא חיזר. אני ריחפתי ואת הזעקת את מורי וחברי. סבא ביקש לשלוח לי כרטיס טיסה. ריחות תבשיליו בישמו את בגדי, חום גופו זימר באזני. ואת כתבת ללשכת הגיוס. כרטיס הטיסה הגיע. את התרוצצת בכל העיר כאחוזת תזזית ואני לא הבחנתי בך. קברתי אותך אמא, עמוק עמוק, בים פיתולי מעי".
כשסבא החל לצלצל ולשכנע אותךָ פימה לחזור למוסקבה, ניסיתי תחילה להזכיר לך איך חמקנו בסודי סודות מביתי שלי. שמא אביך ידע ויצליח לעצור בעדי. חמש שנים הוא ישב בבית עם הבקבוק. מוסקבה לא הסבירה לי פנים. ואני מילאתי חובותיי עד הפרט האחרון. שילמתי את כל חובות אביך עד הרובל האחרון. סיימתי את התוכניות האדריכליות לספריה העירונית החדשה, רגע לפני שחמקתי לשדה התעופה. אימי ואחי המתינו לבואנו והכינו לנו חדר בדירתם השכורה ברחובות.
ככל ששיחותיך עם סבך תכפו, ניסיתי לפתות אותך לוותר על הנסיעה. הבטחתי לך להעניק דברים שתמיד רצית, והכנסתי הצנועה מניקוי בתים לא אפשרה לי לתת. חסכתי בארוחות שלי ושלחתי אותך ללמוד פיתוח קול, כדי שתצליח להתקבל לכוכב נולד. התחלתי לנקות בתים גם בערב, כדי לרשום אותך לחוג לפיזיקה גרעינית. מִיָּדִי המושטת לקחת הכל ובה לא נגעת. שריונך נאטם אלי, והפיק מילים נרגנות. את תוכנם לא הבנתי כי למדתי רק חודש באולפן. אמרתָ: "תפסיקי לזבל לי במוח... תתחפפי ... עלוקה ..." לקולך נלווה צליל להגו של סבך, שלא פסק להתגלגל על לשונך. והכל לשווא. טסת למוסקבה יומיים לאחר בחינת הבגרות האחרונה.
שישה חודשים חלפו מאז, ושנינו עומדים מנוצחים ומנצחים ליד מסוף המטענים. עומדים שותקים ומביטים זה לזו אל עומק נשמותנו. ממתינים לגלגלי שיני הזמן שיטשטשו את הכאב ויוליכו אותנו שנית לשיט רגוע, לאורך תעלת החיים.
עוד תקוותי מפעמת בדופן לבבי, התדפקו בעוצמה צלילי זיכרונותיך פימה, על קיר קודקודי, מזמינים להקשיב ואולי להבין : "נחתתי במוסקבה מאושר ודרוך לקראת הפגישה הצפויה. יצאתי מהטרמינל עטוי בתרמיל גב ענקי, בדומה לחברי שיצאו לטרקים בהודו, עיני תרו אחרי אבי או סבי. מרחוק הבחנתי בדמות עטויה בזקן תיש אדום. ריחפתי לעברה כפרפר אל אבקני הפרח, והפרח הפך לפלסתר . רגלי נשאוני מדמות דמיונית לדמות חזותית וחזור חלילה , לבבי שריקד בסיבוב הראשון, המשיך בתקוה בניסיונות נוספים,פעמיו נרגעו, קצבו הואט ולעת ערב ניכרה בי האכזבה. שיחת טלפון קצרה האירה את טעותי. שכחתי לרגע שמנהגי רוסיה שונים ממנהגי ישראל. הגעתי אל בית סבי באיחור רב. הקשתי על הדלת וזו נפתחה מאליה. אל דירה חשוכה ועבשה נכנסתי בהיסוס. שני צהובי פנים, שרועים זה מול זה, מעל שתי מיטות מתכת חלודות, התגלו לפני. רק בזכות שרידי זקנו המדולדל של אבי ידעתי מי הוא מי. אבי התרומם לאיטו, רכס את מכנסיו המתפוררים , ופסע אלי בצעדי ריקוד מוזרים. רגל קדימה, רגל לצד, רגל אחורה ושכול. וידיו אחרו אחריו , קדימה ימינה שמאלה ואחור. בקצב מוזר ללא התחלה וסוף. רגע לפני שהושיט זרועותיו לחבקני מעד, רגליו וידיו נפרשו על פני רצפת האבן הדביקה, ומפיו התפרצה זעקה נמוכה, מלווה בפרץ של תוכן קיבתו.
סבי שיפר עמדתו במבצר מיטתו, התגלגל אל צידו השמאלי אל צד לבבו, חייך במלא פיו חסר השיניים. פרש ידיו כאומר לחבקני וקולו המוכר האהוב והמשכנע התגלגל אל אוזני הקרויות: "נכדי האהוב והמקסים, הצלחת סוף סוף להתפטר מהמפלצת. לא האמנתי שהיא תתן לך לחזור הביתה. היא לא צריכה אותך לידה. אני צריך אותך. לי אין לב. לאבא שלך אין כבד וראש. היום הגיעה התקווה"
אבי התרומם ממרבצו התקרב לעברי, פרשתי ידי בגעגועים, הוא עצר במרחק פסיעה מלאפשר לי לאמצו אל לבי ושאל: "מה יש לך ביד?"
"דרכון וכרטיס" השבתי.
כשועל שהמתין לעורב, הוציא הוא מידיי את הדרכון והכרטיס ונעלם. לימים נודע לי שהם נמכרו עבור שני בקבוקי וודקה. תרמילי הגדוש התרוקן בדביקות ותכולתו הוחלפה בטיפה המרה.
ימי היו לסיוט מתמשך. סינדרלה למרות הגנים הזהים.
במרכז הבטן, עמוק עמוק בפנים, בים פיתולי המעי ,עטויה בגלימה שחורה, הוצאתי אותך אימי מארון קבורתך. בגלימה צחורה, מעוטרת בלבבות זוהרים, הלבשתיך והושבתי אותך במרכז לבבי המתחנן לסליחתך "
