החדר

אני יושב בחדר הזה עכשיו ונזכר בחדר שהיה לי בילדותי. הכי אני זוכר את אותם הסדינים הירוקים המפוספסים בכחול ההם עם הציורים אותם אימי הייתה מציעה את מיטתי לעיתים קרובות. אני זוכר איך אהבתי אותם כשהייתי קטן ואיך התביישתי בהם כשהגעתי לחטיבה, מעולם לא אמרתי זאת לאמי היקרה. התביישתי.

"יום אחד אני אצא מפה אני בטוח", הייתי ממלמל מולה ומול אבי שהיה מחזיר לי בהשתאות שיש לי מזל גדול שכאן אני חי וזה נוף ילדותי. לעיתים רחוקות אני מצליח בקושי להריח את אותם הזכרונות של אותו החדר.

אני מהרהר בשידה החומה הישנה עליה רכנתי בעייפות כשניסיתי לשקוד על שיעורי הבית, זה חשוב ללמוד ובעיקר כדי שאוכל לצאת מכאן ולראות את העולם שמחכה לי בחוץ. מעניין אם היא עדיין באותה הפינה.

 עוד כמה שנים, לא רבות אתגייס לצבא אני חושב על כך ומרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה. אני זוכר את אותם הימים בהם צפיתי עם אבי בחדשות ושומע את המחשבות של אבי נלחמות וכואבות בכל פעם שחייל נהרג באיזה מבצע או בפיגוע חבלה, אני זוכר שהיה מביט בי בחטף ועיניו היו מחסירות פעימה ובעיקר הקלה שאני כאן לידו ולא ההוא שם במבזק.

כשאני עוצם את העיניים חזק אני יכול כמעט ולהריח את האוכל המיוחד שאימי הייתה מכינה בשבת, אני יכול ממש להרגיש את החיוך על פנינו כשאבי היה מספר את הבדיחות שלו מסביב לשולחן, אני כמעט ויכול לראות את אותה המפה הלבנה הארוגה שהייתה צובעת את השולחן בשבת שלווה.

אני כמעט ויכול לשמוע את אימי נוזפת בי על כך שאכלתי רק חצי מהארוחה, אני חושב בגיחוך שכרגע אני מסתפק במועט והנזיפות שלה לפתע לא נשמעות לי כל כך גרועות. לעיתים קרובות אני תוהה אם היא עדיין חושבת עליי, ואם היא דואגת בנוגע למה שאני אוכל וכמה.

בהתחלה הייתי מביט מהחלון הקטן החדש ומסוחרר מקצב התהיות שלי. התקשיתי להתרגל לאווירה השונה כל כך מנוף ילדותי, אני זוכר את האופטימיות שרחשה בליבי בכל פעם שהייתי שומע התרחשויות ורעש מסביבי. לעיתים קרובות היה שקט לאורך ימים רבים, אותו השקט שזמזם בראשי ואט אט הפיח את האופטימיות כולה.

עכשיו אני שומע הכל, אני מריח את נקמת הדם ואת זעקות הבכי. אני שומע את המטחים כל הימים והלילות, אני שומע הכל, וזיק של אופטימיות חוזר לנפשי. אני לא בטוח כמה זמן עבר מאותו היום, אני יכול להרגיש את אחיי בחוץ, לא רחוק יותר קרוב מתמיד, ואני יכול לנשום את התקווה שחוזרת.

לפעמים אני משרטט בראשי את פניה של אמי ובדיוק כשאני מצליח המציאות לוקחת ומגיפה לי אותה.

אני יכול לדמיין את עצמי מהרהר את חלומותיי מול החלון בחדר בו גדלתי. אני יכול לדמיין את אותם הסדינים הירוקים המפוספסים ההם עם הציורים מוצעים על מיטתי, שכל כך אהבתי לשנוא.