אנה

החיים שלה סבבו סביב מוות, חורבן והרס. זה היה ככה פשוט כי אנה לא האמינה בשום דבר אחר. בכל לידה היא ראתה רק הודעת אבל שתצוץ מתישהו, כל בניין נועד להירקב ולקרוס והיא אף פעם לא יכלה לשכוח איך הפרחים היפים של תחילת האביב הופכים ללא יותר מערימת עשבים עם בוא החורף. אנה לא ראתה בעצמה בחורה פסימית, היא ממש לא הייתה כזאת, היא תמיד לבשה בגדים בהירים ותמיד היה לה חיוך גדול על הפנים, אנה הייתה פשוט מציאותית. מגיל 15 ידעה שאין דבר שהיא מאמינה בו יותר מאשר המציאות. והיא עדיין זוכרת איך שהיא נשבעה לעצמה אז מול המראה עם כל האיפור המרוח, אחרי שראתה את מי שחשבה שאוהב רק אותה מגלה אהבה לאחרת, שבחיים לא תיתן עוד לתקווה, אופטימית ואשליות להתנחל בראשה. ללא כל ספק, אנה הייתה מעריצה של המציאות, וככל שהמציאות הייתה קשה יותר, אכזרית יותר, ככה אנה ידעה שהיא חיה, כי אין מצב שהמוות יכול לכאוב כל כך. ואנה לא חשקה בדבר כמו שחשקה בתחושת החיים. היא אהבה איך שהורידים שלה מעבירים דם חם ומזין, איך הלב מתכווץ ומרפה, מתכווץ ומרפה, איך שהריאות שלה מתמלאות באוויר מעופש ובעזרתו מניעות את כל הגוף. היא אהבה להרגיש איך כאב חד מפלח את דעתה, היא אהבה לדעת כמה שהיא רגעית, שברירית, חד פעמית. היא הרגישה חלק ממשהו כשכאב לה, שותפה לרגש שאותו כל אחד ואחת בוודאות מכיר. למרות הכל אנה לא האמינה בחיים, זאת אומרת היא לא האמינה בכדאיות של החיים, מדובר בסופו של דבר בחומר מבוזבז, הוא יוצא בצורה אחת, רענן וטרי וחוזר, ובכן, לגמרי ההפך. אם האנושות הייתה מפעל, אנה הייתה בטוחה שהוא כבר מזמן היה פושט רגל. ולא רק שאנה האמינה במציאות היא גם ידעה לקבל אותה על הצד הטוב ביותר, בגלל זה אנה אף פעם לא שקלה התאבדות והאמינה שכל דבר, גם את המיותר ביותר, צריך לנצל עד הסוף. אז כל מה שאנה עשתה היה להקיף את עצמה במוות, חורבן והרס.

אנה מילאה את הקירות בביתה בכתבות על אבות שאונסים, על אחים שרוצחים, על ילדים קטנים שתוקעים סכינים בילדים אחרים, היה לה מקום מיוחד לסופות טורנדו, לשרפות, שיטפונות וקיר שלם שהוקדש רק למחלות.  אנה חיה מטרגדיה לטרגדיה, הופכת עולמות של זרים למציאות שלה. היא אהבה את העולם כי היה בו כל כך הרבה סבל, ששום דבר נורא לא היה צריך לקרות לה בשביל שהיא תרגיש שהכל קורס מתחתיה.

לאנה לא היו הרבה חברים, העיסוק האובססיבי שלה בחורבן והאמונה שקשרים אנושיים יכולים למרבה הזוועה לעורר את הרצון לסגנון חיים שונה, הרחיק אותה כמעט מכל יצור אנושי. את בדידותה אנה הפיגה בחברת בע"ח, שאצלם, האמינה, לא קיים שום צורך טיפשי בחיים, אלא רק אוסף של אינסטינקטים שכל עוד הם עובדים כמו שצריך, המוות מתעכב מעט. אנה העריצה את הפשוטות שהחיים קיבלו בממלכת החי. צריך לאכול, לזיין, להעמיד צאצאים, ואם קורה שהצאצאים נאכלים, נרמסים או נחנקים, לא נורא, עוד מעט יש עונת ייחום חדשה.  לא היה קשר ארוך, לא היה צורך, הכל עניין של לחיות קצת ולמות לתמיד.

ואנה מילאה את החיים שלה במוות, חורבן והרס, היא לא ידעה שום דבר אחר. ובתוך הבועה הקטנה שלה, בעולם הנפרד והעצוב שהיא בנתה, היה לה טוב. לא היו לה שאיפות, לא מטרות, היא לא חשקה בכלום, לא חשבה על כלום, נעה ממכה למכה, מצליחה לשכנע את עצמה שהיא חיה יותר מכל אדם אחר בעולם.