הנשימות המהירות שלהם והאנחות של שניהם היוו מעין תזמורת וליווי מוזיקלי למעשה ההתעלסות, הם נעו בהרמוניה מופלאה, גוף בתוך גוף... לרגעים לאט יותר כמו בריקוד טנגו, ואז הוא הגביר את המהירות והקצב כמו בואלס אוסטרי עד לגרנד פינלה הדדי בקצב רוק-אנד - רול סוער.
הם המשיכו לשכב חבוקים, נשימותיהם חוזרות אט אט ונרגעות מסערת ההתעלסות. הוא שמע אנחה ואחריה התייפחות חרישית. הידק את זרועותיו סביב הגו הצר, קבר את ראשו בשיער המשיי הרך ולחש: "אוצרי, נמצא דרך, אני מבטיח, עוד קצת סבלנות ונהייה ביחד, אני נשבע לך". הוא לפת את הפנים האהובות בשתי ידיו וייבש שעה ארוכה בנשיקותיו את הדמעות שמיאנו להיעצר.
עם שחר הוא נסע, ליבו כבד כמו תמיד בשעת הפרידה. בדיוטי פרי קנה במהירות מתנות, בושם יקר לאשתו, תכשיט מעוצב לבת ומשחק מחשב לבנו, מתנות של הרגע האחרון שנבחרו במהירות, בלי השקעת מחשבה, בלי חדווה. בשבועיים של הנסיעה, חילק את זמנו בין עבודתו לקן האהבים שלו. על משפחתו השתדל לא לחשוב וכמעט הצליח. בטיסה הוא ישב קודר, מכונס בעצמו.
הוא התקבל בביתו בהתרגשות ובהתלהבות הרגילה, שהוסיפו שמן למדורת ייסורי מצפונו. אשתו פירשה את חוסר מנוחתו, את הדמעות שנצצו לרגעים בעיניו פירוש מוטעה, כדרכה. בלילה, כאשר פרשו למיטתם, היא יזמה את ההתעלסות וגופו נענה, האדרנלין עדיין גבוה בדמו, ודמיונו הקודח הצליח להתעלם מהבשר הרופס מתחתיו, והוא חיבק פעם נוספת את הגוף הצר, נישק לבטן השטוחה וקבר את פניו בשיער הזהב הרך. רק כאשר שמע את צעקותיה הקולניות בשעה שהגיעה לפורקנה נרתע, וגופו הלם בה בפראות, בחמת זעם של תסכול, ואז, משסיים, התגלגל מעליה והפנה לה את גבו, דמעות חרון בגרונו. היא שוב פירשה לא נכון את התנהגותו, הושיטה ידה וליטפה בעדינות את הגב המופנה אליה ולחשה לו בתוך אוזנו שגם היא התגעגעה, והוא הרגיש מנוול, פושע, נשך את הכרית בשיניו בכל כוחו לבל תמלט זעקה מפיו.
בשנתיים האלה, מאז פרצו בסערה האהבה והתשוקה לחייו, נקרע לגזרים בין מחויבויותיו לבין אושרו החדש. ילדיו עוד צעירים וזקוקים לאב, כיצד יכול לעוזבם ולשים בינו לבינם אלפי קילומטרים? כיצד הם יתמודדו עם השערורייה שתפרוץ אם הדבר ייוודע, והוא ידע שהכול ייוודע בסופו של דבר, הוא לא אדם פרטי שיכול להיעלם בלי עקבות, הישראלים נמצאים בכל מקום, מישהו כבר יעלה על הסיפור ואז... הוא מצטמרר למחשבה. גם חובתו כלפי האנשים שהולכים אחריו בנאמנות מזה שנים רבות, שבזכות תמיכתם הוא הגיע עד הלום, לתפקיד רם המעלה שהוא ממלא במערכת, עמדה תמיד מנגד עיניו, אך הוא ידע שלולא ילדיו היה מוותר בלי להניד עפעף על הכל, על כל הכיבודים שמשרתו מרעיפה עליו, רק כדי למצוא מרגוע לנפשו השסועה.
כמובן, לא אחת חשב לוותר על אהבתו, להקריבה על מזבח המשפחה, המעמד ושמו הטוב. ואז באה עוד נסיעה, ושוב מוצא עצמו נפעם,משתוקק ומלא ציפייה בפתחו של אותו בית בעיר זרה. בארץ זה לא היה קורה, כאן לא היה מעז לקיים קשר כזה. סטוצים מזדמנים לא באו בכלל בחשבון, היה לו יותר מדי מה להפסיד .המשיך להתייסר ליד האישה שנשא בלי חמדה או תשוקה, כיוון שרצתה בו והתעקשה. ואז, יום אחד, הרחק מביתו בארץ זרה, במקריות שהחיים מזמנים, האהבה התדפקה על דלתו הפרוצה ונכנסה לחייו בסערה.
הוא מתהפך שעה ארוכה על משכבו, ראשו מפוצץ ממחשבות. הילדים גדלים, חשב, עוד שנים מספר ויגיעו לבגרות ואז הוא יעשה את הצד. הם יזדקקו לו פחות וגם יהיו מספיק מבוגרים, כך הוא מקווה, כדי להבין ולסלוח.
והוא יודע שחייו יתמשכו בינתיים באותה מתכונת, פגישות של מספר ימים כמה פעמים בשנה עם הנפש האהובה והגוף הנחשק, הוא לא ינקוט בשום יוזמה מצידו כל עוד אהובו ימשיך לרצות בו או עד שהגורל יתערב בחייו ויכריע.
