מה שהלב דוחה, הראש אינו מקרב.

 

 

כבר ייחלתי לימים טובים יותר , ימים בהם תחושת הבלבול כבר לא תתפוס אותי , שאני לא יעבור באמצע הרחוב וירגישו את חוסר המיצוי שבי , שהמעבר הזה כבר לא יראה שקוף לסובבים אותי...
התהלכתי בסביבה שאליה אני לא מרגיש כל כך שייך , זה כזה בולט ?או שזה הכל בראש שלי ? זו שפה שאני לא מדבר...
נגמרו לי המילים...נותרה בי רק שפת הגוף...היא מתחברת לכולם , היא לא מפחדת מאף אחד והיא ברורה מתמיד לאנשים היודעים להסתכל גם מבעד לבועה בה הם חיים...ואולי זה אני מרגיש את העיניים נועצות בי את המציאות חזרה אליי , שאלתי איך אתם יודעים מה מרגיש עמוק בפנים ? איך אני לא מסוגל להצביע על מה שמכרסם בי בין הורידים? ואולי אני באמת לא שייך ? כבר חשבתי... לעולם אני לא יסתגל...שאני לא יתאים את עצמי לסובבים אותי כי זה פשוט לא מרגיש לי אמיתי...נשבעתי שלא אשתנה בשביל אף אחד , מחכה לרגע שיקבלו אותי כמו שאני , לרגע בו החום אצל הסובבים יהיה אחד הדברים הנורמטיביים...
מוצא את עצמי נשבר ברגעים הקשים אל חתיכות הייאוש...
רגעים בהם הלילה הוא החבר הכי טוב שלי...הירח מאיר לי דרך שהלכה לה לאיבוד , נעלמה לה בין צלליי חוסר הודאות... נחבאת בצילם של עציי הארז , כבר חשבתי שלהתרומם מאותו ספסל יהיה בערך כמו הטיול בפארק...
כנראה שטעיתי...
אני צועד הביתה אל לילה שנגמר... , משמרתה של הירח מסתיימת...השמש מאחרת לי ליום בו אני מעדיף להתעטף עם הסדינים בחדר..היה נראה שהרוח עוברת דרכי , ממלאת את החורים הפתוחים , נושקת לכל פיסת עור חשופה...אל אור הבוקר הקריר זו הרגשה שמלווה אותי הביתה , כבר שאלתי את עצמי למה פניי נפולות למחצה ? הידיים בכיסים יעידו על ריקנות שנראית "קצת" מיותרת...
השעה כבר מאוחרת...הנחיתה על המיטה הייתה נראית ארוכה מידי...
הכרית התייבשה מזה כמה דקות למגע ראשי...קורס עליה בנוקשה...
מוצא את עצמי מתעטף בארבע קירות החדר , מבצר הבדידות מזה זמן מזמזם לי שקט באוזניי...שומר עליי מהעיניים החושפות אותי בכל יום למישהו אחר , למישהו שאיבד את דרכו...
ואולי יבוא היום והכל ירגיש לי אמיתי בפנים ?
אולי יבוא היום והכאב כבר לא יהיה שגרתי ?
לא מסוגל להסביר איך אני מתעורר אל ימים בהם מוחי נח בין ענף לענף , נודד לו למקומות אליהם אני לא רוצה להגיע , מחכה לקצת נחת שמזה זמן לא הגיעה...
מסתבר שאת מה שהלב דוחה הראש אינו מקרב...
איך בחלומותיי הוא לא בשליטתי? איך יש לו רצונות משלו...?
מתעתע בי...אל הזיות שמתוודות אליי רק בשיכרון של לילה...
כבר נרדמתי , כבר ישנתי , כבר חלמתי...
איך הם מגיעות ללא התראה מוקדמת...כבר הרגשתי שעוד רגע הן פורצות...ממתינות להן , מבריקות להן בליטוש עיניים...מתגרות בכאב...חולקות תא עם הלב...לעוד שנייה והן בחוץ...
איך הם זולגות מעצמן ? איך הם גורמות לי לקום משנתי ?
בעולם שלי הן היחידות שמצאו את דרכן...
חולקות להן את אותן משקל מילים אלה...
ואולי הם יהיו בשבילי הכל , וכלום למישהו אחר...?





יש האומרים כי צער הוא גם מנוחה גדולה...אנחנו מוצאים את עצמנו בסופו חסונים יותר משהיינו בראשיתו...