הוא

אני חולמת עליו כל לילה. כל לילה בשבועיים האחרונים הוא רודף אותי.

אני חושבת עליו לעיתים במהלך היום, מנסה לדחוף אותו מחוץ לראשי. מנסה לנטרל את המח שלי ולצנזר את השם שלו. ולמרבה הפלא, לרוב אני מצליחה.

אבל בלילה, בלילה הוא חוזר. בשעות הכי האינטימיות שלי הוא מתגנב חזרה פנימה. והפעם אין שאלה. הוא לא שואל אותי ואני לא מגיבה. כי אין שאלה. הוא שם. הוא פשוט שם. הנוכחות שלו לא יכולה להימחק, הוא לא נותן לי לשים אותו בצד או אפילו בתפקיד משני. הוא דורש להיות בתפקיד הראשי. שכל העיניים יהיו עליו. טוב, העיניים שלי.

וזה מה שקורה. כל לילה מחדש, אני נשכבת במיטה, מרכינה את ראשי על הכר ומחכה. מחכה שהחושך יעטוף אותי והאור שלו יגיח. בהתחלה הייתי מנסה להתנגד, מנסה להתעורר כשהוא מופיע. עכשיו גם את זה הוא לקח ממני. אני חסרת אונים מולו, בחלומות האלו, וגם כנראה בחיים. הוא עושה מה שהוא רוצה, לפעמים מתנהג כמו בנאדם אחר ולא מכיר בי ואף לא מסתכל לעברי. לפעמים הוא בוחר לשחזר רגעים מהעבר שלנו. לפעמים הוא בוחר להעלות זיכרונות ולסובב אותם, לכיוון בו הם לא הלכו ויכלו ללכת. אבל לרוב הוא פשוט שם. ברגעים לא מוכרים, סיטואציות שלא התרחשו במציאות ובעבר שלי, שלנו. בכל החלומות, אפילו באלו שהוא שלי ואיתי, הוא רחוק ומנוכר. הקרירות שלו מתאימה עצמה למזג האוויר החורפי. אני זוכרת מעט חלומות בפרטי פרטים, לרוב אני פשוט קמה ויודעת שהוא היה שם. יודעת שהוא ביקר אותי. מרגישה איזו חוויה נכפתה עליי הפעם. רגשות הן לא פרטים, רגשות מהדהדים אף ברגעים לא מתאימים, לא נאותים, לא מוגדרים. כמוהו, הרגשות פשוט שם. וגם כנגדם אני עומדת ללא יכולת לנוע, לדבר, להגיב ולמרוד. אני שותקת. אין לי שליטה; אני פשוט מוצאת את עצמי בתוך האוטו כשהוא הנהג. חגורת הבטיחות שלי איננה וכביכול יש בידי את האפשרות לפתוח את הדלת ולברוח אבל אני מרותקת. אני מוצמדת ועור גבי מודבק כדבק מגע לכיסא המושב.

כשאני קמה, אני נותנת לכל מכלול וסוגי הרגשות להציף אותי ולשטוף את פניי מצינת הבוקר. אני מרגישה כעס. מי הוא בכלל שיחדור אל הפינות הקטנות והצדדיות שלי בהן שם אני אמורה להיות חופשייה כציפור. והוא גורם לי להרגיש כגוזל אשר רק נולד; יש לו כנפיים והוא עמוק בפנים יודע לעוף כי אותו מעוף טבוע בו אבל הוא מפחד, הוא משותק מהגובה ועזיבת הקן הבטוח. מי הוא שיכפה עצמו עליי ועל חיי שלי. מי הוא שיעבור את גדרות התיל שהצבתי מסביב ליבי וראשי, ללא שריטה. מי הוא שיתפרץ ככה, למקומות שלא שלו, שלא שייכים לו, ויתעלם מכל שלטי ה'עצור' ו'אין מעבר'. אבל התשובה היא פשוטה, הוא...הוא.

אני מרגישה את חמימות הנוסטלגיה, שזורמת דרך צינורות גופי ונשמתי כלגימת משקה חם ביום גשמי וסוער, כשוט האלכוהול שמתפשט ומתפרץ פתאום, בבום, עם הרגשת הלהט בבטן. כל הזיכרונות צפים. כל הרגעים הקטנים עומדים מולי בתמונות סטילס שמנציחות את הסודיות והאינטימיות שהייתה בינינו. את הגדולה שלנו, ביחד. כל הקשיים והמשברים שעברנו מורצים בראשי בהילוך איטי, מנסים לקבל צורה ומשמעות הגיונית. כל המילים שהוא אמר לי מתנגנות באוזני כתקליט אשר המחט לא יכולה לסגת ולהפסיק לנגן, ואצבעותיי לא מתנדבות לעשות זאת גם כן.  

אני מרגישה כנועה. מוכנעת, יותר נכון. מובסת בצורה הכי אכזרית, בה המנצח לא מהסס לנופף בהצלחתו. ובצורה מסוימת, בכוחנות שלו ובעליונותו עלייך. למה שאני אצטרך להרגיש כזאת חסרת אונים ומשותקת. למה שאני אצטרך לסבול בשל העלאת אותם זיכרונות, שבמבט לאחור, מכאיבים. כמובן שכאשר הם קרו בזמן הווה, הם עשו אותי מאושרת, מילאו אותי ועשו אותי שלמה יותר. אבל עכשיו הם מכאיבים. כי הם אינם, והוא אינו. אז למה שאני אמשיך לדהור על אותו סוס שאיבד שליטה והוא, מאידך, בטח מטייל לו בנחת אי שם. אבל התשובה היא פשוטה, כי זה...הוא.

אך עם כל אותה פלטת רגשות מגוונת, הדבר שהכי הייתי רוצה להדחיק ולנער מעליי הוא אותו רגש של אהבה ותשוקה. אותה תשוקה שנעשתה שקטה והוצבה לה בצד, מכורח הנסיבות. אותה אהבה שנהפכה, בעיניי, לפתטית וחסרת אופי. כל זאת משום שאלו מופנים לחלל הריק. הוא איננו. אני פה, לבד. והוא...הוא איננו. אין מקבל לנתינה שלי. אין עונה ומשיב לתהיות ולשאלות שמכלות אותי. אין מחבק ואין מנשק ואין אוהב. יש רק דמות, רק הוא; אבל רחוק. רק אותו 'הוא' מנוכר שבא ומתגנב לו לחלומות שלי. לאותן פנטזיות חסרות אחיזה במציאות. לאותם רגעים בהם אנו ביחד, לאותן דקות ושניות בהן יש 'אנחנו' שוב; ולא רק 'הוא' ו'אני'. יש אנחנו. יש יותר מסתם געגועים. יש יותר מסתם מחשבות ריקות ומיותרות. יש יותר מסתם תקוות לא ממומשות. יש יותר.

אני חולמת עליו כל לילה. כל לילה בשבועיים האחרונים הוא רודף אותי.

הוא שם. הוא פשוט שם. ואין שאלה.