" אפשר להתיישב? ", שמעה לפתע קול. היא סובבה את ראשה לכיוון ממנו בא והופתעה לראות נער, מעט מבוגר ממנה, כך נראה, בעל פנים כהות ומלוכלכות. בגדיו לא היו בלויים יותר מאשר בגדיה שלה, ועיניו נצנצו בחשיכה.
היא לא ענתה וזזה מעט הצידה, מסמנת לו להתיישב. הנער התיישב.
שתיקה השתררה, נראה היה שהנער, כמוה, טרוד במחשבות.
" אז מה, ברחת מהבית? ", הוא שאל והוציא תפוח מתיקו. היא ניענעה את ראשה לשלילה, עיניה על התפוח, זועקות אחר אוכל.
" הממ.. אז למה את פה בשעה כזאת? נראית כמו שאת נראית? ", הוא שאל בעודו נוגס מן התפוח.
" אני... מקבצת פה נדבות ", היא אמרה והסבה את ראשה מן הנער, מנסה לא לחשוב על האוכל אשר זה עתה עושה את דרכו אל קיבתו.
" רוצה קצת? " הוא שאל בפה מלא, מושיט לעברה תפוח נוסף. היא הנהנה, ולקחה אותו מידו המושטת לעברה. כה רעבה היתה, כך שלאחר דקותיים כבר סיימה, הנער עוד לא בחצי התפוח.
תחושת הרעב שחשה עדיין לא עברה, אך כעת היתה בטנה רגועה יותר.
" את עדיין רעבה ", אמר הנער, והוציא מתיקו מעט גבינה ולחם.
" תודה ", מלמלה מתחת לאפה , ולקחה מידיו גם את אלה.
" מה, לא מאכילים אותך בבית? " , הוא שאל אחרי שתיקה בה הספיקה הילדה לגמור חצי מהלחם ומהגבינה.
" לא ממש ", היא אמרה ולקחה עוד נגיסה גדולה מפרוסת הלחם.
" אבא שלי שונא אותי, ואמא שלי מתה ", אמרה בעצב, והמשיכה,
" אני וחמשת האחים שלי צריכים לקבץ נדבות כל היום, ולאחר מכן, טוב... לאחר מכן אבי מכה אותי, לרוב. "
היא הרימה את שרוולה וחשפה את ידה המוכית.
" מרביצים לך? " , הוא שאל, לא מאמין. היא חייכה חיוך מריר והנהנה.
" ואתה, מה אתה עושה פה, ומאיפה השגת כל כך הרבה אוכל? ", שאלה.
" ברחתי מהבית. אני אפילו לא בטוח שההורים שלי כבר שמו לב שאני לא שם. להורים שלי יש כל כך הרבה עיסוקים, הם כל כך עשירים, כל כך חשובים, והם אף פעם לא שמו לב אלי, אז לקחתי אוכל , כסף עוד כמה דברים, וברחתי, פשוט ברחתי. זה לא ישנה להם כל כך."
היא הופתעה מקלילותו לגבי העניין, ומהאומץ שהיה לו לברוח, ואז נזכרה על מה חשבה כשהגיעה לכאן, לספסל, קודם, היא הרי חשבה לברוח, גם.
" כמה ימים אתה כבר לא בבית? " , שאלה.
" אני כבר יומיים בדרך".
" הממ... ותגיד, לאן אתה מתכנן להגיע? במסע הזה שלך? ", היא שאלה.
" לאן שאגיע, אגיע. העיקר להיות חופשי, לעשות מה שאני רוצה ולא מה שאומרים לי לעשות. " הוא אמר ועיניו הראו עליו שמחשבותיו נודדות הרחק מכאן.
"רוצה קצת מים? ", הוא שאל והושיט לה מימיה. היא לגמה מהמים במהירות והנהנה אגב כך.
" תודה "
"על לא דבר "
"אז... לילה טוב, אני אשן פה,אם לא אכפת לך, הרי אין לי לאן ללכת ", הוא קם מהספסל ונשכב על הרצפה הקרה.
" אתה יכול לישון על הספסל, אני אהיה על הרצפה " .
" אין צורך "
" באמת "
"היתה לי מספיק 'נוחות' לכל החיים "
"נוחות... ספסל... אבל מה שאתה רוצה, לילה טוב "
הוא עצם את עיניו וחיוך קטן נח על פניו, שהיו יפות על אף כל הלכלוך שהיה עליהם.
" שכחתי לשאול אותך, איך קוראים לך? " הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה למדי, קולו שליו ועיניו עצומות.
" אין לי שם "
"אוה "
" ולך? "
"ג'ון. "
"ג'ון. "
"כן "
" למה אין לך שם? "
" סיפור ארוך. היה לי פעם, אבל...איבדתי אותו "
" למה? "
שתיקה.
" היי, נרדמת? "
שתיקה.
" כן, נרדמת "
ג'ון התהפך על צידו.
בחשיכה, בקור הלילה המקפיא, פקחה היא עיניים.
" אני לא ישנה " אמרה.
" אני רק... חולמת. "
אבל ג'ון כבר נרדם.
בוקר. אנשים הולכים ברחוב וכלל לא שמים לב לשני הילדים הישנים, כל אחד טרוד בעניניו שלו.
הקולות הרועשים העירו את ג'ון, אך היא עוד ישנה.
שיערה השחור המבולגן כיסה את פניה, ידיה מחבקות את גופה בכדי לחמם.
ג'ון התיישב לידה על הספסל והתבונן. הוא התבונן באנשים, בכלבים, בחתולים, אבל הכי, הכי הוא התבונן בילדים. ילדה קטנה עברה, אימה מחזיקה בידה. בגן השעשועים מנדנד אב את בנו הפעוט.
אילו חיים נפלאים ודאי היו לאותם ילדים, לאותם הורים. הוא תהה למה הגיע לו לקבל את החיים האלה, חיים כל כך...קשים. הוא הרי היה אדם נחמד מאוד, נתן לאחרים ולעולם לא התנהג בגסות רוח או באי נימוס.
" בוקר טוב ", שמע אותה אומרת.
" בוקר טוב ", הוא מלמל, עדיין שקוע במחשבות.
"ג'ון- " , אמרה בהיסוס.
" כן? ", הוא שאל, אך מחשבותיו לא התמקדו בה.
" מה אם אני אומר לך...מה אם אני אומר לך שאני רוצה להצטרף, למסע הזה שלך? ",
" מה? "
"ג'ון...אני... אני רוצה לבוא איתך, אתה מסכים? "
" למה? "
" ג'ון! אתה מקשיב לי בכלל? "
"לא- אה כן, בטח, מה אמרת? "
" אני רוצה לבוא איתך ", היא אמרה והסתכלה אל תוך עיניו המהפנטות.
" את? באמת? " , הוא שאל, כעת באמת הקשיב.
"כן, אני. אם אתה לא רוצה לא- ", אך הוא קטע אותה.
"אהה...כן, אני חושב, את יכולה "
"באמת? הו ג'ון! תודה! אני חייבת לך כל כך הרבה, על האוכל, המים, החברה ועל זה שנתת לי לבוא איתך, הו ג'ון! "
"את לא צריכה להחזיר לי על כלום, אבל...את יודעת מה את צריכה? את צריכה שם. "
" שם? "
"כן, נמאס לי לקרוא לך 'את'. מה דעתך על... לילה ? או... אולי קאיירה? "
"הממ...לילה נשמע יפה, אבל רק לבינתיים, אנחנו עוד נמצא לי שם מיוחד".
"כן "
"יש איזשהו יעד מסויים שאת רוצה להגיע אליו? " שאל . לילה היתה נבוכה מעט, מהתשובה ההולכת לצאת מפיה.
"אל אושר " .
