דמעה שקופה המריאה מבעד לחלון.
גם סער גם רגשה ליוו את עשתונותיו של אבא בימים האחרונים. כנמלה טרודה עסק בשרטוט רחובות ילדותו, עמל במבני הבתים ובפתחי החצרות, בא במבואות ויצא במוצאות אותו, הערה מדמיונו עיירות וכפרים, רחובות ודרכים, יערות עד וזירמת נהרות, היישר אל צרורות הדפים שהיו פזורים לפניו, כאילו שארית עולמו היתה תלויה באחורי העבר.
מבית הנכאת הדהוי שנקרא על שם ילדותו היה שולה פניני תמונות עמומות שכהו מכבר. היה מאייר קוים על דף שניסו לשחזר את אבדן המציאות, היה מספר לנו סיפורים ושונה ושולש בם כמו אין לו עוד טעם והמשך ללא העבר שהכזיב. צרורות, צרורות, עולי ימים מזוקן, מאובקים מאבק המאורעות, היו נימשים סיפוריו מקרקעית תליותיו שם היו טמונים בכל אותם שנים, זכרונות כאלו שכנוצה באויר נשרו מטה מטה עם השנים אל תהומות הנשיה עד שהלכו ודעכו כדרך כל זכרון. סר עניינו בטל קרבנו. והיה גם סוג אחר של זכרונות שהודחקו במודע או שלא במודע מן ההכרה ובעל כורחם הושלכו אל חשכת תהומות האָיִן כדי להפטר מעול נוכחותם המעיקה, לעולמים.
הנה החצר שלנו, בואו תראו - היה פונה אלינו, בנותיו ובנו, נרגש ומעט מבולבל וידו מרעידה את העט המשרבט. - הנה זאת הייתה החצר שלנו. מכאן היו נכנסים. היו כאן שתי מדרגות מעץ שהייתי יושב למרגלותם, מימין ליקטו תרנגולות שגדלו בר בעשב והפרות ליחכו שם..כן, זה היה שם....
הבטנו בו כולנו באהדה גלויה ותומכת, מנסים לתאר בדמיונינו את מה שראה באמת בעיני רוחו, את מה שהעלה מקרקעית שברי חייו שנבקעו באיווחת אסון בגיל 12 או שלש עשרה.
שנים היה מספר בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע כי הוריו הספיקו לחגוג לו את חגיגת בר המצווה שלו עוד בבית, לפני שגורשו משם. אמנם היה זה בצניעות מפליגה שכן הימים היו ימי מלחמה וקושי ומחסור שררו בביתם, אבל ציון דרך כלשהו וחגיגה היו שם גם היו, לדבריו. אלא שלמרות שהיה בנו רצון כן ואמיתי לקבל את דבריו כפשוטן היו גם עדויות סותרות אחרות של קרובי משפחה רהוטים יותר או סניליים פחות שסתרו את דבריו מניה וביה וטענו בשצף קצף מלפניו ומלפני כל מי שהיה מוכן להקשיב לטענותיהם המוכחות שלא היה כדבר הזה ולא נברא. לעיתים נדמה היה לנו לילדים הנבוכים, שכשהיו הזקנים מתווכחים בלהט נורא שכזה זה עם זה, היו העובדות ולוחות הזמנים מאבדים אצלם כל טעם ומשמעות בעודם מכופפים ביד רמה ובזרוע נטויה כלאחר יד כל עובדה ותאריך כדי שיתאימו לסיפורים המנוגדים שהעלו זה כנגד זה, תמיד כנגד זה, מן האוב.
לא יכול להיות ברל. לא יהיה כדבר הזה. – היה אבי צועק כנגד דודי בלהט – זה פשוט בלתי אפשרי, והרי הדודה גיטל נפטרה בדיוק, אבל בדיוק, יום לפני שנולד שמואל טוביה, שהיה צעיר ממני בערך כשלשה חדשים..
א-י-פ-ה? מה אתה מדבר הירשל? - היה ברל מושך את המילים לכל אורך תכולתן ומנגן בהם ניגונים כמו היה נופח בהם גודל ורוח כעוצם טענותיו - היית אז קטן הירשל, מאיפה אתה בכלל זוכר? והרי דודה גיטל חיתנה את הבן הגדול שלה, איך קראו לו?
אברהם שלמה?..
מה פתאם אברהם שלמה? זה היה דבל'ה. אברהם שלמה היה הבן של פסיה, האחות של גיטל..
זה היה אברהם שלמה. - פסק אבא בחדות.
אברהם שלמה? - גירד ברל בפדחתו מבלי משים ובתוך כך מגלה את עקת ספיקותיו שנסתתרה מאחורי שובל בטחונו הצעקני – מה אתה מדבר הירשל? אברהם שלמה התחתן בכלל עם זו מהכפר של ז'וריק..
ז'וריק. ז'וריק היה בכלל גוי ברל, מה אתה מדבר? איך יכול היה אברהם שלמה להתחתן עם גויה?
ז'וריק היה אמנם גוי, נכון -חגג ברל את נצחונו בהרמת סנטר – אבל הכלה הייתה יהודיה כשרה.
איך? מה?...-היו כולם סופקים בגבותיהם בחוסר אמון – איך? תגיד בעצמך. איך היא הייתה יהודיה כשרה, הבת של ז'וריק הגוי?
וכך יכלו הזקנים לשבת ולהתווכח זה עם זה שעות על גבי שעות עד שלנו הצעירים כבר ברור היה שהם כבר שכחו מזמן מהו הנושא שלשמו התכנס הדיון ובשלו החל הויכוח מלכתחילה. העיקר, האמת ההסטורית, הפך טפל. הטפל, מי ניצח את מי, הפך לעיקר העיקרים.
באותה דרך ובעד אותה דמעה שקופה היה אבא מתאר בפנינו את יסורי שרטוטיו ושרטותיו, ולמה היה חשוב הדבר בעיניו לתאר לנו את מתאר כפר ילדותו, וסיפור שהיה כך היה.
בגיל שבעים וחמש החל אבא להציק לאמי בין כוס תה לכוסית וודקה זולה כי היה רוצה "בזמן שעוד נשאר לנו" להספיק עוד לחזור ולבקר בכפר הולדתו. אמא, אשת מעשה, החלה לגלגל את הרעיון בינה לבינה, ולאחר מכן בינה לבין שכנותיה, ואחר כך בינה לבין חברותיה הקרובות, ואלו הרחוקות, ולקרובים באמריקה, ואם לא היה מתגלגל הדבר כבדרך מקרה גם לאזנינו, בנו ובנותיו, היה הסיפור אמנם נפוץ והולך בכל העולם כולו, אך אלינו, שאריו הקרובים ביותר, בשר מבשרו, היה הסיפור ודאי מגיע מפה לאוזן,נבול וחבוט מאבק הדרכים רק לאחר סבב אוניברסלי, ולאחר שכל העולם ואשתו דנו בו וטחנו את הגיון מילותיו עד דק, וודאי וודאי שלא היה מתקיים ממנו דבר וחצי דבר.
מזלו של אבא שנתגלגלה זכות לפני הדודה אלטי והיא פלטה בחצי פה בפני אחותי שמץ מן הסיפור, כבדרך אגב. מכאן זה הגיע עדינו, וחזר והוצב בפני אימי כמראה.
מה זה, אמא?
טוב, נו, לא רצינו להטריד אותכם בדברים פעוטים.
כלומר?
אבא חולם חלומות..כרגיל.
אז מה חדש? - תהינו.
הוא בן שבעים וחמש, והוא ביקש ש.."בזמן שעוד נשאר לו" אם יוכל לבקר בכפר הולדתו, הוא ישמח מאד..
כלומר, מה, אמא?
הוא בן שבעים וחמש לעזאזל. מה אתם רוצים שאני אעשה?
וכך בחלוף שבועיים, מבעד לדמעה שקופה המריא המטוס ובו אבא ואמא היחידים שלנו אל מחוזות הילדות הרחקים של אבא, ואנו שתמיד נשאר בעיניהם הילדים הצמדנו אפים קפואים והבל פה אל זגוגיות בית הנתיבות, לוודא שהמטוס אינו חוזר.
הסידור היה כזה. צירפנו אותם עם מדריך שהכרנו, לטיול קבוצתי של בני גילם, לרומניה. שם יטיילו עם הקבוצה שבוע על פי התכנון המקורי. ובשבוע השני, בתיאום עם המדריך ותוך שלשול כמה וכמה ירוקים לכיסו, הוא אמור היה לשכור להם רכב ונהג מקומי שיקח אותם מהלך שלשת ימים אל הכפר שבצפון רומניה, על גבול הונגריה, ויחזירם אחר כבוד אל הקבוצה העומדת לחזור ארצה בסוף הטיול.
כעבור שבועיים התיצבנו שנית בבית הנתיבות, אולם הנכנסים, חרדים לגורל הורינו הקשישים.
הם הופיעו בצעד מאושש מבעד לדלת בית המכס ועגלתם נדחפת לפניהם. אמא חייכה לעברנו בכל פה, מאושרת לקראתינו, אבא היה מאופק ומסוגר.
התנשקנו כמקובל, עם אמא בחום ובשמחה, עם אבא באיפוק, ואז שמתי לב שאמא חסרה כמה תכשיטים אותם נהגה לענוד דרך קבע.
אמא, מה קרה לתכשיטים?
עזבו, זה סיפור ארוך. - ניסתה לדחותינו בקש.
מה?..
די. אחר כך. - פסקה אמא והגניבה מבט דואג לעברו של אבי.
חלף שבוע של רצון טוב בו הנחנו אותם לנפשם, שום טלפון, שום רמז, שום דבר.
אספתי את אחיותי והוריתי להם להתכנס עוד באותו ערב אצל ההורים לדעת על מה ולמה.
אז מה היה? - שאלתי תוך גמיעת הקפה והעוגה המקובלים.
טוב, -התנדבה אמא לספר כי אבא שתק בפינתו ולא זע – טיילנו בבוקרשט, בבראשוב, ובעוד כמה מקומות די יפים.
כן. - הבטנו בה משועממים, מצפים, יודעים כולנו שזו רק פתיחה הכרחית ולא בזה הענין.
כן, - המשיכה בחוסר רצון מופגן מגניבה מבטים אל אבי הדומם – הגיע הנהג הרומני ואסף אותנו. נסענו צפונה, היה נוף הרים נהדר. הכל שילמנו לו מכיסינו, את הפונדק בו ישנו, אפילו את הדלק למכונית שילמנו..
ואז. - שאלנו בקוצר רוח בהביננו שהיא מנסה למשוך זמן.
ואז הגענו לכפר של אבא – אמרה במהירות את המשפט כאילו קיוותה שיבלע ברעש הכללי של הסביבה.
ואז? - התעקשנו פה אחד, מתוחים ונחושים לדעת.
טוב, אז אבא אמר ששום דבר לא השתנה שם מאז. אותן עגלות כפריות התגלגלו בדרכים, אותן חצרות צהלו מתרנגולות ומקרקורי אווזים, חזירים נחרו ובחשו בבוץ, כמו שהיה פעם, כמו שאבא זכר מאז. הוא מצא את מקום הבית בו נולד, אבל במקומו עמד שם כעת בית אבן גדול וחדש שלא רצינו להכנס אליו. אבא מצא שם בחצר ליד פתח הבית של אז את העץ שנטע אביו והוא כבר עץ עצום מימדים זקן וחכם כבן שמונים. אותו רחוב יחיד שחצה את הכפר לכל אורכו עדיין עבר שם אלא שאז הוא היה רק כבוש בעפר וכעת הוא כבר היה סלול אספלט. היו עוד כמה בתי עץ שנותרו מאז ואבא ידע לספר של מי היו ומי ומי הם שנולדו בהם או שלא עלינו מתו בם, אלא שעכשיו נוספו לצידם בתי אבן שבנו הגויים תחתם והנוף השתנה שם בחלוף השנים.
שתקנו כולנו וכשראתה שאנו עדיין מתעניינים בהמשך הסיפור, המשיכה כבעל כורחה.
את האנשים כמובן לא הכרנו. לאט לאט התאסף סביבנו מעגל של סקרנים, חלקם צעירים וחלקם היו בני גילנו. הם שאלו מי אנחנו ומה אנחנו מחפשים כאן וסיפרנו להם. ואז פגשנו מישהו שהיה בן גילו של אבא, גוי, שלמד עם אבא באותה כיתה בבית הספר הממשלתי, הוא הכיר אותו וקרא לו בשמו, הירשל..ואבא גם זכר אותו מאז.
השתיקה לא פגה, ועינינו נותרו בה תלויות בדאגה.
הוא ארח אותנו בביתו שהיה כבר בית אבן גדול, כל משפחתו התאספה בבית לכבוד האורחים, הם שמחו מאד, התרגשו, שאלו מהיכן באנו? ומדוע? אשה אחת החלה להסתכל על העגילים שלי ולגעת בהם אז הורדתי אותן ונתתי לה..
מה? נתת לה את העגילים שלך? למה?
גם את השרשרת נתתי לה. הם שמחו מאד והביאו לנו אוכל ושתיה, ואבא והחבר הגוי דברו ודברו ודברו כל אותו הזמן והכל היה כל כך שמח ומרגש עד שהמארח, הגוי, שאל לפתע את אבא, כבדרך אגב, כאילו לא ידע.
מה לא ידע? - שאלנו כולם יחד.
הוא שאל את אבא, אז מה שלום אבא שלך והאחים שלך?
דמעה זלגה מעינה של אמא ואבא הליט את פניו בפינתו.
מה? הוא לא ידע לאן הם לקחו אותם? הוא לא ידע מי לקח אותם? הוא לא ראה שאף יהודי לא חזר מאושוויץ אל הכפר? - ואז שתקה לרגע, בלעה את רוקה והמשיכה – אז קמנו, ואמרנו בשקט תודה רבה על האירוח והכל, שידעו להם שגם יהודים הם בני תרבות, ויצאנו משם. אבא בכה כל הדרך באוטו חזרה עד שהנהג שכבר לא ידע את נפשו כיצד לשמחו שם לנו מוסיקה צוענית עליזה כל הדרך, אבל אבא שאמנם הפסיק לבכות רק ישב ושתק כל הדרך ובהה בחלון.
שתקנו שלושתינו ומבטינו סבו לעברו של אבא.
אבא נשא אלינו את עיניו, בגב ידו ניגב את השקופה שגלשה לו במורד זכרונותיו, קם על רגליו ואמר לנו נחרץ כתמיד. ברור כתמיד. מדחיק כתמיד.
זהו קינדרלאך (ילדים), עכשיו אני יודע שאין לי מה לחפש שם עוד. זהו. המעגל נסגר. אנחנו כאן.
©
