מסעות ובחירות

ריחות הדגים נישאו באוויר שוקה של עכו היה בו מין תערובת ריחות שהעידו על תערובת של אנשים.

זקנים וילדים, יהודים נוצרים ומוסלמים, תיירים וצברים.

האבן הירושלמית הזכירה לי את ילדותי בעיר הבירה, מעניין שגם שמה הייתה התערובת הזאת. אולי זאת הנוסחה לקסם האופף את המקום? חשבתי בליבי.

הגעתי עד מקום פריצת כלא עכו,משמאלי החמאם התורכי מעליי בית הכלא ומולי משום מקום מגיח ילדון אולי בן 6 שנים ומחל בזריקת אבנים, לעברי.

נצמדתי לקיר, כיוצא יחידה מובחרת לא התרגשתי כ"כ מהילד הקט שאפילו את פעולותיו עושה כחלק מחינוך קלוקל, חששתי יותר מה יקרה אילו יגיעו אותם המחנכים אותו לזה ואני אתקע באמצע סמטה ללא האפשרות להגיב.

חשתי באירוניה מסוימת, דווקא במקום זה אני מרגיש לכוד, דווקא לקיר בית הכלא נצמדתי, דמיינתי את חיי האסירים, לבושי המדים חלקם באדום, הנידונים למוות, אולי סימל הצבע את דמם העומד להישפך.

כמה גבורה הייתה באותם אלו שהעזו לא רק לתכנן אלא גם לבצע את הבריחה, מין אידיאליזם שכזה שנראה שאין בשום אדם כיום.

עלו בי התהיות, עומדים מול בחירות, להתקדם קדימה אל עבר זורק האבנים? לזוז שמאלה ובכך לחשוף את עצמי? להישאר בימין ולהיתקע במקום? העדפתי לקבור את עצמי כמה שיותר עמוק באדמה, אולי זה מה שיעזור..

לפתע הגיחו שני אפורי מדים שפינו בכוח את הילד, הו! טוב שיש משטרה במדינה הזאת.

כשהמשכתי בדרכי נוכחתי לדעת שאפילו שוטרים הם לא, סתם קבוצה קטנה של אנשים שלקחה על עצמה לשמור על הסדר בעיר התיירותית, הרבה שאלות נפתחו לפניי בסיור הקצר החלטתי להתיישב על כוס קפה באיזו פינת רחוב ולהעלות אותם על הכתב, הדברים לא היו ברורים עד שמרוב כעסי קימטתי את הדף וזרקתי אותו לאשפה, שכמה מצחיק הייתה סרוחה ברחובות.

החלטתי להמשיך בסיור, עליתי על החומות ונוכחתי לראות צריחים ירוקים עד בלי דיי לא ידעתי נפשי מרוב כעס, נתקלתי בקבוצת אנשים שנראה דיי ישנונית אל מול הסבריו של המדריך, ניגשתי לידם כמו אחד שסתם מסתכל, הספקתי לקלות רק את חצאי הדברים אך מספיק היה מהם כדי להבין

ש"עם שמסוגל לבכות כך על עברו-יש לו עתיד."(נפוליאון בונפרטה).