היא מונחת במשרד שלא שייך לה. אין לו בעלים, כך יוצר הרושם. אין שום שם חרוט על הדלת.
היא מוטלת כבובת סמרטוטים, על כיסא גדול ומרהיב. גופה הרכרוכי נראה כמעריך את רכות המושב ואת טיפולו באיבריה השמוטים.
אותו חדר צבוע לבן-סיד, גוון החלטי אשר דיי מחמיא ללובן פניה ומאידך, מבליט את חיוורונה המעט חולני. קר שם, אך קרירות שמתרגלים אליה לאחר זמן שהייה מספיק. בתא הריבועי ההוא אין כלום, שום חפצים מזהים. הוא מרגיש כדירה עזובה אשר דייריה החליטו להשאיר מאחור כמה רהיטים כמתנה מתחשבת למחליפיהם. ישנו שולחן, מעוגל בפינותיו, עבה ומרשים, מוקרנות ממנו עוצמה וכוחנות. גם כיסא יש, הכיסא בעל הנוכחות, ושידת עץ אשר מגיעה כמה ס"מ מתחת לברכי הגבר הממוצע. בנוסף, ניצב לו חלון מלבני המורכב משתי פלטות שקופות, זכוכית טהורה אשר מקבלת רק את יחס גבה של אותה אחת. השולחן המדובר, ערום. השידה ההיא, ריקה מציוד. מאותו חלון מצויר נוף ממוסגר של שדה בגוונים שחורים ואפורים. בקצהו הרחוק, ניתן להבחין בחווה דיי גדולה אך בציור מופיעה כנקודה מזערית בקו האופק. והכיסא, ובכן, על הכיסא מונחת גופתה.
אותו גוף שייך לעלמה מסוימת, חסרת זהות למתבונן האובייקטיבי. היא יחפה, כפות רגליה נראות קפואות. היא לבושה כולה בלבן, לא לבן כמו בפרסומות למוצרי הכביסה הטובים ביותר ולא לבן מלוכלך מידי. משהו באמצע, לא מוגדר. כך גם שערה, הוא אינו חלק ומסודר אך אינו פרוע ומזדקר. כאשר מגיעים אל פניה ומתמקדים, מיד רואים את החן המחוספס. אך זה רק הצד הראשוני שנחשף. עם כמה צעדים בטוחים אך מינימאליים לכיוון השני, נגלית זווית נוספת אשר מראה ניגודיות מוחלטת. תקופת חיים וגיל אחר, רבדים ושכבות לא תואמות.
צד ימין חלק ועדין, בו היא נראית כילדה בפתח מסע התפתחותה האנושית. צדה השמאלי לא מראה מציאות מקבילה; עורה מחוספס כנייר זכוכית פצוע לאחר עבודת ריטוש וגימור. אך הוא, למרבה הפלא, מזמין ללטפו באותה מידה כצידה החינני.
צידה הגס נראה מידי פעם, אם מסתכלים בריכוז, כמשנה תנוחה קלה; מנח יד, מצמוץ, פעימת לב אקראית. אף אפשר להבחין בכמה אדים חומקים מפינת פיה הסדוק. כמו כן, אי אפשר להתחמק, מקיומו של בוהק מתחת לשרידי ריסיה העבותים; רובם תלושים, נחים על לחיה כפגרים צעירים אשר אפילו האריה והנשר אינם מוכנים לטרפם. אותו בוהק חושף בכי ממוחזר. הטיפות אינן נוזלות, הן רק עומדות ונדחפות עד הקצה. בשלב בו נחשף התהום, סף הצוק, קימורי פניה, הן נסוגות לאחור ומפנות מקום לשאר.
לעומתו, צידה הפחות מפותח, על אף צבעו הוורדרד-צהבהב והבשר הפגי על עצמותיו, נראה כחסר תזוזה מוחלטת. המדאיג מכל הוא שאין סימן לתנועה, אף המזערית שבתנועות הגוף, בריאותיה. אך היא אינה משדרת מוות. עיניה סגורות בשלווה, היא נראית כישנה. הקימור הקל אשר נוטה לכיוון התקרה, בצדה שלה של השפתיים, מסגירה כחולמת חלום מתוק.
עינה של הבגירה פקוחה לרווחה ובתום מספר רגעים, בשל כובד ריסיה או בשל מאמץ הפיקחות, נשמטת מטה, נשארת סגורה למשך כמה שניות מיותמות ואז שוב אוספת כוחות ונפתחת. אותן זוג עיניים יכולות לבלבל בזהותן זו לזו, אבל לא. כל גולת זכוכית פורשת בפניי המתבונן היבטים שונים לחלוטין, תקופות כמו ה'לפני' וה'אחרי' וניסיון חיים מובדל.
צידה הצעיר יותר משקף תמימות לא נגועה. צידה הוותיק יותר נראה מחולל, פרוץ. מבעד למים המשתוקקים לזרום ולנהור החוצה, מתגלות תמונות וסרטים קצרים שמתנגנים, כמו בטלוויזיה קטנה ומרצדת. היא יותר דומה לצידה הנגדי, באותן שקופיות עומדות ורצות.
היא לא נראית שייכת, היכן שהיא חצי יושבת-חצי שוכבת. המשרד הריקני אינו דומה לריקנותה שלה, שאף ריקנות זו מתפרשת כבלתי ניתנת למילוי.
ובנוסף, ישנה עוד בעייתיות בסיפור. אין טלפון ואין מחשב. צלם אנוש לא נראה מבעד לחלון. הדלת נעולה. אין קשר לעולם, לעולם ההוא שם בחוץ. היא לבדה. היא כלואה.
אך מידי פעם אנשים נכנסים, כאילו שהדלת מעולם לא הייתה מקובעת במקומה, מרותכת לצירה. מספקים הוכחה לגישה חיצונית. הם מעיפים בה מבט אדיש וחטוף, סוקרים את סביבתה כמחפשים זוג משקפיים שאבדו, ברוגע, כאילו אותו מחזה מזעזע לא נמצא איתם בחדר. עיניהם לא נחות ונעצרות עליה כלל, היא לא נקלטת בטווח. כל האנשים הללו לא מרפים מהידית ובאותה תנועת יד שפתחה את שער הסוהר, הם סוגרים את הדלת ונעלמים.
זה בסדר, היא כבר רגילה. לצליל הצעדים המתקרבים, לקול המפתחות המרשרשים במנעול, למראה האצבעות האוחזות באיתנות בידית, וליציאה. הכל נראה לה כפעולה אחת, רוטינה.
ההמתנה לגאולה מוצתה, אין הבדל בין אם מסתכלים עליה ובין אם לא. גם היא כבר לא טורחת לקלוט אותם.
אם כן, אין טעם להיתלות ולנסות להיאחז בחלל אווירי, אלו שאולי שואפים לכך. אפילו לה מתגנבים בטעות פה ושם זקיקי תקווה, אבל באמת שאין בשביל מה. אף האחרים, אשר חשקו בלהצילה, התייאשו. אין צורך באשליות, אין זה מיטיב עם אף צד. אותה בחורה, סיכוייה משתחלים החוצה במרווח שמתחת לדלת, בפתח הקטן בהשתלבות זכוכיות החלון.
אך עדיין נותרו כמה סיכויים קטנים שלא מרפים ומסרבים לוותר, כפי שהיא עשתה. שבניגוד אליה, שהרימה את ידיה באוויר, ידיהם על הדופק. וברגע זה ממש מחכים בהיחבא, בהיכון, בשידה שלצידי רגליה; מחזיקים את המפתח לדלת ואת הסולם המשתלשל. הם שם, רק למקרה. למקרה שאותה אחת תידבק בהתמדתם ותושיט ידה או תקרא לעזרה. למקרה שאותה אחת תואיל להרים את עצמה ולקום. למקרה שאותה אחת תחליט לעצור את תהליך גסיסתה ואולי תעיר את הילדונת שבה מתרדמתה. אז הם שם, רק למקרה.
