בני ישראל שהגיעו למצרים בעקבות יוסף, הניחו שמחכה להם שם רק טוב. אולם האמת טפחה על פניהם. מה שחיכה להם שם הייתה עבודת פרך במקום אליו לא היו שייכים, אשר לא יכלו לקום ולעזוב כלעומת שבאו. כך גם בית חולים פסיכיאטרי, אמנם בבית החולים לא עובדים עבודת פרך, אך השכר הזעום לו זוכים המאושפזים, מתגמד לעומת העבודה אותה הם עושים.
אצלי המושג "מחרות לעבדות" מקבל משמעות אחרת. אני נזכר ביום בו הובלתי באזיקים על ידי השוטרים הצבאיים אל בין כותלי בית החולים הפסיכיאטרי, בעיצומו של התקף פסיכוטי שקיבלתי במילואים, עת הייתי מפקד פלוגה בפעילות מבצעית בשטחים. כך בהינף יד, נלקחה ממני חרותי, נאלצתי להיכנס לכתליו של מקום שטרם הייתי בו במשך כל ימי חיי ולא פיללתי גם בסיוטים הנוראיים ביותר שעברו עליי בלילות ללא שינה, שאגיע למקום שכזה. אני שהייתי אדם שנילחם על החופש לעשות דברים ללא הגבלה, אותו אדם מרדן שלא היה מסתדר במסגרות שונות ונאבק להראות את דרכו הייחודית, נאלצתי ערב אחד להיכנס למחלקה הסגורה, בלי שמישהו שאל אותי אם אני מסכים או לא.
כך הובלתי לקומה השנייה, למחלקה הסגורה בידיי שלושה אחים, גברתנים, לבושים לבן. הם אחזו בידיי וברגליי למרות שלא התנגדתי, השכיבו אותי פרקדן על מיטת הטיפולים, קשרו את ידיי ואת רגליי ברצועות למיטה, הפשילו את מכנסיי והחדירו לישבני מזרק עם חומר הרגעה.
האמת, שלא כמו בני ישראל במצרים, לא ציפיתי מהמקום הזה לכלום, לא ידעתי למה לצפות מאחר ולא ידעתי מהו אותו מקום. לא טרחתי לבדוק באף מקום כי הריי לא חלמתי להגיע מעולם אליו. כנראה שככה זה, כשהכי לא מצפים והכי פחות יודעים, מגיעים למקומות הנוראיים ביותר.
המחלקה הסגורה בנויה כך שישנה השגחה 24 שעות ביממה ברציפות, החלונות עם סורגים, למחלקה יש דלת פלדה שלא מאפשרת מעבר ממנה החוצה ללא אישור הצוות הרפואי. המחנק והדוחק לעיתים בלתי נסבלים. המטופלים נדחקים במסדרון והולכים ושבים במשך כל שעות היום, מחפשים לעצמם פורקן לתגובות התרופתיות, ולשלבים השונים של הפסיכוזה בה הם נתונים. הקשר היחיד עם העולם החיצון מתבצע באמצעות טלפון ציבורי אחד כאשר לרוב המאושפזים כלל אין טלכרט על מנת להשתמש בו. כמובן שיש אפשרות לעשות שיחת גוביינא, אך רוב המאושפזים כלל לא מודעים לאפשרות הזו. המטרה היא לנתק אותם מכל הפרעה חיצונית, לתת להם את המרגוע והשלווה על מנת להחלים ולהיות משוחררים מגורמי המתח והלחץ שהביאו אותם מלכתחילה למקום הזה.
סדר היום קפדני, מתעוררים, הולכים באופן מרוכז לארוחת בוקר ממש כמו עדר, חדר האוכל משמש גם כמועדון חברתי בו ניתן לאחר הארוחה לשחק שש-בש או טניס שולחן עם אחד מאנשי הצוות. לאחר מכן עולים למחלקה ונוטלים את מנת התרופות, איש איש על פי אבחנתו. חוזרים לנמנם, לבהות בטלוויזיה, או להלך הלוך ושוב במסדרון הצר במחלקה.
כך עד לשעת ארוחת הצהריים, וחוזר חלילה גם בארוחת הערב. כיבוי אורות בסביבות שמונה בערב.
מה שהביא אותי לעבור לאגף הפתוח הייתה יוזמה שלי לקום בוקר אחד ולהתחיל לסדר את מיטתי ולאחר מכן גם מיטות של אחרים, לאחר שביקשתי מצוות האחים לסייע להם. היוזמה הזו שגיליתי, הוכיחה להם שאני מודע לעצמי ויכול להיות קצת יותר עצמאי ובעצם לעבור לאגף הפתוח. המעבר נעשה באמצעות שיחה הערכה שעורך מנהל המחלקה למטופליו בה הוא שואל אותם איך הם מרגישים, והאם הם מודעים למה שקורה להם במקום בו הם נמצאים.
אך העבדות עדיין לא מסתיימת במעבר למחלקה הפתוחה. אתה עדיין סגור בין כתליו של בית החולים, מבלה את יומך בריפוי ועיסוק בעבודות יצירה שונות ופשוטות, מרוויח, אם בכלל, שכר זעום ביותר. לאחר מכן בילוי במועדון החברתי כאשר אתה יודע שאי אפשר לצאת מהמקום הארור הזה, למרות שכולם מתכוונים לעשות לך רק טוב. חוסר המעש השולט בשהייה בבית החולים, גורם לך למחשבות שונות ומשונות אודות מה שעבר עלייך, לתכנן כל מיני תכניות ללא בסיס, ובעצם "לטחון" שוב ושוב כל מה שעבר עלייך ומה שיעבור עלייך בעתיד. במקביל מעשנים הרבה מאד, למי שיכול להרשות לעצמו סיגריות, נתקלתי אף באנשים שלא היו להם סיגריות משלהם, שאספו מהרצפה את בדלי הסיגריות המושלכים, והציתו בהם אש על מנת לעשן מה שנשאר מהם.
הנחת היחידה שנותרה לך במקום הזה, הם הביקורים מעת לעת של בני משפחה וחברים שעוד רוצים בקשר איתך לאחר מה שעברת. לעיתים גם יוצאים לחופשה בת כמה ימים בה אפשר להתנתק מעט מהמקום הזה ולבלות בקרבתם של בני המשפחה התומכים (למי שמוכן לארח אותך בביתו, למרות החשש שתעשה מעשים בלתי נשלטים).
