חבר... לחבר...—כתב אלי פרץ
בשדרה רחבה בין יפו לבת-ים, בצידה האחד גר ילד ושמו מוחמד. שיערו שחור ומקורזל ועיניו בורקות. ובדיוק ממול בצידה האחר של השדרה גר ילד ושמו דני, שיערו בלונדיני ועיניו כחולות כצבע הים.
לאורכה של השדרה עובר שביל מרוצף באבנים קטנטנים וצבועים אדום ולצד השביל, ספסל פה וספסל שם. גם עצים היו בשדרה, עצים גדולים בעלי גזע עבות . וכל עץ הצל את כל רוחב השדרה , ואפילו את הבתים שמשני הצדדים.
במרכז השדרה , מול ביתם של מוחמד ודני, היה ארגז חול ענקי ומסביבו צמח דשא ירוק מרהיב ביופיו. ושם נהגו , שני הילדים, דני ומוחמד, להיפגש לשחק בחול או להתגלגל בדשא.
יום אחד , כשנפגשו דני ומוחמד בשדרה , אמר דני למוחמד, "אמא שלי אומרת שצריך להקים גדר באמצע השדרה"
"למה ?" שאל מוחמד
"לא יודע" ענה דני "היא אומרת שצריך לדעת איפה גרים ערבים ואיפה יהודים"
"ואיפה נשחק שנינו , בצד הערבי או בצד היהודי ?"
ישב דני וחשב , חשב וחשב ושוב חשב ושתק.
לא עברו ימים רבים ולשדרה נכנסו טרקטורים ענקיים, משאיות והרבה עובדים חבושים בקסדות צהובות כשפטיש וצבת תלויים לחגורת המכנסיים . ובין העובדים, הטרקטורים והמשאיות התרוצץ איש שחילק הוראות בקולי קולות. ובתוך כל המהומה , עוד איש נוסף, בעין פקוחה והעין השנייה קמוצה ,מביט לתוך משקפת. ידו האחת מנופפת לצדדים ובידו השנייה מכשיר קשר . והאיש צועק לתוך מכשיר הקשר . "קצת ימינה , לא, לא כל כך הרבה, חזרה שמאלה " .
וכך המשיכה המהומה לעיני מוחמד, המשתאה, מצד אחד של השדרה. ולעיני דני מהצד השני של השדרה .
השביל המרוצף נעקר ממקומו ,והיה כלא היה. הטרקטור הכבד דרס את ארגז החול ברעש אדיר , והדשא הירוק והמרהיב היה לעיסה של ירוק וחול .גם חלק מהעצים נעקרו לאחר שנאלם זמזומו של המסור , שניסר את כל הענפים.
עמד מוחמד והביט בדני.
ודני , מעבר לשדרה , הביט במוחמד.
על הלחיים ,זלגו וזרמו הדמעות.
למחרת בבוקר , עמדו שוב דני ומוחמד משני צידי השדרה , מביטים במשאיות הרבות מובילות בטון לתוך החפירה. עמדו שניהם , עצובים מאוד , עמדו והביטו במנופים הגדולים , מניחים קירות גבוהים במרכז השדרה .
אט, אט נעלם דני מעיני מוחמד ונעלם מוחמד מעיני דני .
ועוד ימים עברו . יום , יום עמד דני מביט בקיר , ומצידו השני של הקיר עמד מוחמד , אף הוא בוהה בקיר.
התיישב מוחמד ,ישיבה מזרחית, על המדרכה. וגם דני מצידו האחר , התיישב על המדרכה שהייתה פעם מנגד.
ישבו שניהם וחשבו. חשבו וחשבו , ושוב חשבו ,והחליטו החלטה. שניהם , כאיש אחד , קמו ממקומם והחלו צועדים לאורך הקיר. תחילה בצעידה איטית, מאיצים את צעידתם עד שהצעידה הפכה לריצה. קיר חלף ומופיע חריץ, קיר , חריץ ועוד קיר ועוד חריץ, ותוך כדי ריצה ספרו בקול , קיר , חריץ , קיר , חריץ וכשהבחינו בכחול הים שכחו לאיזה מספר הגיעו. האיצו יותר את ריצתם עד שהגיעו לאחרון הקירות האפורים, עוד צעד , ושניהם קפאו על מקומם.
מוחמד , בעיניו השחורות והבורקות הביט בדני.
דני, בעיניו הכחולות הביט במוחמד.
הרגע נמשך כאילו עד אין קץ,הביטו זה בזה ושוב הביטו , וכשצעד דני צעד אחד לעבר מוחמד , צעד גם מוחמד , צעד לעבר דני, ושניהם נפלו , זה לזרועותיו של זה , התגלגלו בחול שעל חוף הים , חבוקים ומאושרים מאין כמוהם.
