פסטורליה

מעבר לחלון כבר לא רועמים הפגזים.

יש מן שקט שמרעיד את השלווה.

ובין המבטים

 ספוגים עדיין סיפורים בלתי נתפשים של ניצולים משדה הקרב.

סוחטים את שאריות הצער שעוד נותרו בלב.

האדמה השלווה והמופלאה על כל יופייה המענג,

מתמלאת בצלילים אחרים,

צלילים מתכתיים שרק מחשבת האדם יכולה לייצר.

אי אפשר שלא לשים לב לדיסוננס המוחלט:

האדמה הזאת, של אינספור עצי הזית והציפורים המצייצות –

כל ההרמוניה הרגישה הזאת,

ורק האדם אינו חלק מן החגיגה,

רק האדם אינו יודע כיצד להפוך לחלק בלתי נפרד מכוכב לכת שופע חיים ושמחה זה.

חלק בלתי נפרד מזריחות ושקיעות עוצרות נשימה.

חלק בלתי נפרד מצחוק ילדים נאיבי,

ומשמחת חיים.

על הרקע הזה האויב זורע מהומה והרס,

מחריב את ההזדמנות שניתנה לו לחיות על האדמה הזאת

חיים טוטאליים, מלאים, רבי הוד.
לפרקים זה נשמע כל כך רחוק מהרוח האנושית המתעתעת וההפכפכה.

המציאות כפי שהיא משתקפת ונרמזת בדיווחים קורעת לב וקרביים.

תמיד כשיוצאים למלחמה יש הרגשה שהפעם זה יהיה אחרת, הפעם הכל ברור,

אבל כשחוזרים ממנה, מגלים כי המציאות הרבה יותר מורכבת.

עד שלפעמים נדמה שדווקא על שני יסודות אלה (מלחמה ושלום) עומד העולם, והאיזון שביניהם הוא שמונע את הקריסה.