אל ההר

עוד כמה אוכל לבחוש בחביונות הדרך – חשבתי לעצמי – כיצד אוכל להמנע מעונשם של המהמורות והסלעים המאיימים להטיח אותי אל  קרקע המציאות הכואבת ובעוד אני מדווש בעוז במעלה השביל התלול הופכת הנשימה להיות כבדה והלב הולם בקצבו של התל, בזויות המעלות, בנשיפות המאמץ, בתיכלת הרוח המכה בי. כל עוצמת הריכוז נצמדת אל הקו אליו מוליך הגלגל הקדמי, באיזה תוואי יתגל, מאיזה בור להמנע, לאיזו מלכודת יפיל אותי הפעם. חוט מחשבתי הופך לכל כך חד מימדי עד כדי התעלמות מהוד נוף ההרים הסובב אותי. בכפות ידים עדויות כסיות רכיבה אני אוחז נואשות בידיות הכידון הקופצני שמתגלה כמי שיש לו אופי ושאיפות משלו ללכת דווקא שלא בדרך הישר. בישורות שבין פילולי העקלתון המטפס מעלה אני חש בכל אבן שדרסתי, בכל שונית קרקע שעברתי, בניחוחות צימחי התבלין השרועים בשדות מרחוק, בכתמי הירוק המוכתם בפרי של הפרדס, סופר כל עץ שחלף על פני, חש את רוח ההרים לוטפת ברוך את לחלוחית זיעתי, מגלה את להט עומקו של הכאב, את רחשה של רוח התבוסתנות המתחילה לפשוט בי מן הירכיים העמלות מעלה במעלות האיברים כשהאש שורפת בם אנרגיה בכל תא כמו בתנורו של קטר מעשן, בגבי היגע, בפימת בטני המתכווצת, בכתפיים הלוחצות כצבתות, כמשאלות שווא כבדות משקל, מעבירות בצוארי קו ברור של לחישה, עוד, עוד, רק עוד קצת. די, מספיק, אני לא יכול יותר. הדופק בין קירות בית החזה טיפס עימי במעלה ההר בקפיצות הארנב האופיניות לו, סיסטולה, דיאסטולה, התכווצות, הרפייה, המראה נחיתה. הנשימות הארוכות מתחו את בד מרבד הסרעפת מטה ומעלה כגל צחור, מוציאות ומביאות אל ריאותי מנות קצובות של אויר הרים צונן וסחוף רוח, מעוטר בניחוחות הנרד והצרי ממטבחה של אמא טבע, מתבלות בתבלינים של יופי אצור את המהות הנפלאה הזו הנקראת חיים.

אלא שמהות החיים שאני מתאר לכם כאן איננה מהות החיים הרגילים אליה מורגלים יושבי הבטל של העולם הזה. לא כל אחד יעדיף לבלות את ימיו על זוג גלגלים שזורים חוטי מתכת, עדויים תפרחת גומי צרוף הממולא באויר דחוס, על ציר, שעליו כבר נאמר שהוא ההמצאה הגדולה ביותר של האדם, כשאני, המנוע, בכבודי ובעצמי, דוחף את מנעד יכולות גופי ומשך רוחי עד כלות, דוחף את אופני קדימה, ואותי הרכוב מעליו, מעלה מעלה אל פסגת הר עלום, סתם כך כי הוא שם, כי אני רוצה. מיצוי זה של מידת הרצון מביא אותי לעיתים לחשוב, בעיקר ברגעי העליה הראשונים כשהטיפוס עדיין מאפשר תהיות, על מה, ולמה? האם אתה מסוגל להנות רק ממידת הסבל? האם אין לגופך דרכים אחרות משלו לומר לך שהוא אוהב? האם אין דרך קלה יותר להגיע אל תמצית משמעות החיים?

היי.. - הוא קורא לי כבדרך אגב מן העיקול הבא. ואני אפילו לא מסוגל לחייך אליו בתמורה.

היי רוכב, די לך, לחינם אתה  סובל, אי אפשר הרי למתוח את החבל עד שיקרע.

כמה נשיפות ושאיפות קולניות מן המורד אמורות להיות לו תשובה נצחת.

די – הוא קורא לעברי בהחלטיות מעשית – אתה תקרע שריר. הדופק שלך כבר עובר את תקרת המס. אתה תיפול בקרוב..

רוחי אינה נשברת, אבל בתחתית הדוד רוחי מתחילה לשמוע קולות חורקים של עכבר ספיקות קטנטן  שמתחיל לכרסם בקרקעיתה של החבית.

הנה -מנסה הנבל אסטרטגיה חדשה -  תדחוף חזק עד העץ למעלה, ודי. רק עד העץ. וזהו. מספיק להיום.

אני מביט נוגה בעץ, מגניב מבט למעלה אל הפסגה הרחוקה. מחלל הבטן אני שומע קולות מאבק רוחש, כמו מאבק כלבים, כלב  שרודף זנב, זנב שרודף אחר כלב, כך מתעמתות בבטני הטענות, והחלטה אין. אני מקשיב לקולות המלחמה הניטשת, לטענות הסרק הנדחות בקש, ויודע, שאף אחד לא יחליט במקומי. אין שופט במעלה ההר שיחליט ואין דיין שיפסוק, איש איש לעצמו על ההר, איש איש לרוחו. רגלי ממשיכות לדחוף ולגלגל והאש לוחשת בהם גחלים רוחשות. לאות של יגיעה טובה מגעת, פיתוי של רגיעה של סוף מתקרב מתפשטת באברים המתוחים, רק עד העץ, זה מספיק, אין שום התחייבות שאפר אם אפסיק כאן, עד העץ ודי.

הגחלים הלוחשות מעלות עשן בריאותי, האויר מתקדר, הלב עוד מעט ויפרוץ ממחסותיו המקורים, והנבל נשען על העץ ההוא בחיוך של יודע דבר, רגל שעונה על רגל כדרך רישול לומר לי הרף, הרפה מן הלחץ, שחרר את המתח הזה, את הכאב, גלגל את סבלות ההר במורד כסלעים אין ערך להם.

אבל לגלגלים יש תכונה מוזרה, הם מתגלגלים. לא רק במורד, גם במעלה, אם תשקיע מספיק כוח, הם יתרצו לך  להעלותך מעלה מעלה. חלפתי לצד העץ ההוא ממשיך לדחוף ולעשן, מביט אל הפסגה בהחלטיות של מי שגמר אומר. סבתי את מבטי מצל העץ החולף לצידי וגם הוא נעלם לרגע מתודעתי. מעולם לא היה שם בעצם, אני מהרהר לתומי בשארית חוטי המחשבה השזורים המחשבים להקרע בקולות הנפץ העשן במוחי, אך שוד ושבר, תמיד ישנו עוד עיקול, תמיד מזומן עוד עץ, עוד שיח, עוד סלע בולט דיו בכדי שיוכל מר סתלבט להציע לי כמוצא אחרון של יאוש, אולי של תקווה.

הנה העמוד הזה בעקול הבא..

והעץ שם, ממש לפני הפסגה...

וכן, כל הכבוד לך גבר – הוא קורא אלי בקול שהולך ומתגבר, משנה אסטרטגיה במהירות, התקווה על פניו נצבעת אט אט בצבעים של יאוש  – הנה הגעת כמעט לפסגה, זה כבר ממש כאן, אבל למה? תגיד לי, למה לעזאזל אתה צריך לעלות גם את העליה האחרונה? הפסגה הרי רחבה מאד, גם זה נחשב פסגה, דווקא הנקודה הגבוהה ההיא היא הפסגה? אל תהיה קטנוני כל כך, די.. עצור.. הרי אתה כבר אדום כולך ממאמץ של הרגע האחרון, אתה חיוור, אתה מזיע, יש לך סימנים ראשונים של התקף לב...נו, טוב.. הצלחת. שיהיה... - הפטיר לעברי איש הסתלבט והחל להתפוגג בערפל.

גאה וכושל, בשארית הכוחות שיכולות היו עוד העפעפיים לגייס באותו רגע הבטתי אל תוך עיניו הכלות בערפל. התנור שהוסק בעצמותי כבר החל לדעוך מכוח עצמו, הקטר ששאף ונשף ודחף במעלה ההר עוד שרק שריקות אחרונות של תהיה, צפירות של תחנה סופית, בטרם נדם קולו, בטרם פסקו האדים לפרוץ מן הסדקים. הגלגלים שנעו והתגלגלו עד להיכן שכיוונתי את פעמיהם נחו סוף סוף על צידם, יגעים גם הם. הרגלים שנתרגלו לסובב ולדווש, לסובב ולדווש, ניסו ללמוד שוב את משמעותו של צעד על פסגת השאיפה. הגב הכפוף הלך ונתיישר, הלך והזדקף מכוחו של סיפוק. הראש לא לחש עוד ספיקות לאזני, והנפש הגאה, זו שיש בכוחה לדחוף גם גוף לאה וסרבן אל שיאם של הרים נישאים רק בכוח רצונה, נמלאה שמחת מנצחים, לאות של מי שאמר והיה. ניחוחה של שבת שלאחר ימי המעשה התפשטה בי, מנוחה נכונה.

והיא, מלכת השבת, הייתה שם כתמיד, ממתינה למי שאמר ועשה. בחיוך קורן ובעינים בורקות, זקופה בטוניקת האלות הצחורה העוטפת את גופה, מגישה לי בידה זר ענף עץ זית וקול תרועת חצוצרות מהדהד  עם הרוח כהד מאחוריה. יפהפיה היא אלת השבת שלי כמו אלה יוונית. כמו אלת הנצחון. אלה שהסיפק בידה להמליך מלכים לרגע, להמליך מלכים שלא בהמון ולא ברוב חיל רכשו את חירות שבתם אלא מכוח רצונם השברירי עימו נאבקו ואף גברו על כוח טמיר ונעלם מהם שאת שליחו וסוכנו, מר סתלבט הערפילי, פגשו במהלך אותה דרך שהוליכה אותם מעלה.

לא לבדי רכבתי אל ההר ההוא. כי לא בודדה היא הפסגה. שבת המלכה.