" לא היתה לי ברירה, לא היתה לי כל ברירה..." לחשה בקול ניחר, מיוסר, המתחנן להבנה.
רציתי להעיף אותה מעימי ומעל פני, לא לראות אותה יותר, פשוט להתעלם ממנה כמו להתעוור ולא לוותר , בודאי אוכל עליה להתגבר אך לא על הבושה והכאב שחוויתי.
הכל החל אתמול בשעות אחר הצהרים האחרונות שלפני השקיעה. בהיותי ישוב על דף גמרא עם חברותא שלי בישיבה רטט המכשיר הנייד בכיסי. זו הייתה השידוך השלי, נועה חיה, יצאתי כדי לענות לה. בסתר, כשנפגשנו הורי היא ואני והוריה, צילמתי אותה ופניה ניבטו אלי מבעד למסך.
שערה אדום ומבריק ופניה חלקות ולבנות, כשמנת הצפה על החלב. עיניה היו ירוקות בגוון עמוק כשל גבעולי אביב. גופה כבש מיד את רוחי ובקושי יכולתי לכבוש את תאוותי. למרות הבגדים, שהסתירו יותר מאשר גילו, ניכר היה כי חטובה היתה וכגבר חילוני, לשעבר, ידעתי ליתן מבט בנערה ולאמוד אותה על פי אמות מידה של שוביניזם ולדעת, זהו זה הגעתי לנחלה ולרגיעה מהבחינה של הדמות הפיזית שתשודך לי. היא היתה דור שני לחוזרים בתשובה אך לא מהחרדים של החסידויות המוטרפות אלא של אלו ה"שפויות" כמו שאני מכנה אותם. משפחה המשלבת עבודה ועסקים חובקי עולם עם לימודי קודש יום ביומו.
"שלום עליך", פנתה ואמרה, כשקולה מתנגן באוזני, כמו פעמונים רחוקים שהזכירו לי מימי הטיולים בהודו ובייחוד בנפאל ובהרי ההימליה. נימת קול שונה עלתה באוזני כמו היו הפעמונים סדוקים מעט, כפעמונים טיבטיים.
"שלום..., מה קרה ?" שאלתי בחשש ומהוסס.
"אה... לא קרה דבר, רק רציתי לפגוש אותך" ומיד הוסיפה "יש אפשרות שניפגש היום ?".
תמהתי. עוד שמונה ימים אנו נישאים והכל כבר מוכן, שהרי הפרוטה היתה מצויה בכיסי ולא במשורה מעבודתי באחד מתחומי ההייטק המשביעים לחם לכל בשר בהיתר בנחת וברווח.
חותנתי וחותני גם היו מעשירי העיר, וביחד קנינו דירה, ריהטנו אותה, הכנו כלים חד פעמיים, ובארונות שמנו מוצרים שאין נוהגים להביא לחתונות.
"יש אפשרות, אך אנו נישאים עוד מעט, לאאאאא... כדאי שנחכה ? " אמרתי בהיסוס והמשכתי "בעוד כשבוע אנו נישאים, אנשים עלולים לדבר ולהוציא דיבתנו רעה, בטוח שיש סיבה לעניין אולי בכל זאת מה קרה ?" אמרתי בתוכחה. הוריד המתנפח במעלה מרכז גבותיי ומצחי החל לפעום בעוצמה. התחלתי להסמיק ולהאדים בתחושה כי קורה דבר מה ויש "נסתר", יש "סוד" ואני לא בסוד העניינים.
"לא, לא אוכל לחשוף את הנושא אך בוא וניפגש בדירה, זה באמת חשוב" הפצירה בי ונימת קולה הפך להיות מתנגן בתחינה.
" בסדר" אמרתי "אהיה שם בעוד כשעה".
נועה חיה השיבה בתודה ובשקט מוזר. סגרתי את המכשיר אץ רץ חוזר לחברותא שלי מתנצל וממלמל כי עלי ללכת לפתור איזה משבר הקשור בצוות הבידור, שהוזמן להנעים את זמן החתונה והחגיגה כולה. לבשתי את המעיל ויצאתי מהישיבה מדלג במדרגות שתים ושלוש וארבע מדרגות גם יחד.
הגעתי למכוניתי כשאני מיוזע תוך שימת לב כי הרחוב מעט פקוק בתנועת השבים לביתם בשעות אחר הצהרים והערב המוקדמות. נכנסתי למכונית התנעתי שילבתי הילוכים ויצאתי לדרך מנסה לנחש מה יכולה להיות הסיבה, שאליה נקראתי לדירה. תהיתי מה אם יראוני שכנים ומכרים של משפחתי ומשפחתה של נועה חיה, איזה תירוץ אמסור, או מה אשיב. לא חשדתי בדבר שכן על הכל הסכמנו עוד כשיצאנו לשוח ולהכיר מעט במדרחוב בן יהודה בירושלים אותו מדדנו מספר שעות במעלה הרחוב ובמורדו, במסעדה ובבית הקפה.
התנועה התנהלה באיטיות משגעת. לבסוף, בתום זחילה נסיעה שארכו כחמישים דקות הגעתי לביתנו שעדיין לא נחנך.
נכנסתי אל הלובי ופניתי אל המעלית. בדיוק בזמן זה עלו מספר צעירים שנראו כמו חסידי ברסלב עם הכיפות הלבנות הסרוגות והציציות שמעל לחולצה, צוהלים ועולים במדרגות. לא חשדתי בדבר. המעלית הגיעה ועליתי בה לקומה השלישית. יצאתי אל המעלית ונפניתי אל דירה 12 היא דירתנו. צעירי ברסלב הגיעו לקומה זו יחד עמי והתעכבו ליד לחצני הפעמון כנראה, לקרוא את שם האדם אותו חיפשו. לא ניסיתי לעזור כיון שאף אני לא הכרתי אדם בבניין. משהכנסתי את המפתח לחריצו וסובבתי התפלאתי כי הדלת לא היתה נעולה וזכרתי בבירור כי אני סגרתיה לאחרונה.
מיד עם פתיחת הדלת הרגשתי דחיפה עזה מאחורי ושק כיסה את ראשי. לא הבנתי מאין זה בא לי ומה קרה. ניסיתי לצרוח אך קולי נחנק מהמכה בגב. מספר ידיים חסונות תפסו אותי בזרועותי וברגלי כמו הייתי נוצה קלה והניפו אותי פנימה לתוך הדירה משכיבים אותי על בטני וקושרים ידי לאחורי גבי. מיד העלוני על הספה שריח העור החדש עלה באפי, חלצו את נעלי ופשטו גרבי, וקשרו רגלי למסעדי הספה.
עם שוך ההמולה וצעקות החסידים שבידיהם הייתי צרחתי "מי אתם ומה רצונכם ריבונו של עולם?"
קול עבה ומוכר במקצת ענה לי "שתוק ואל תעלה את שמו יתברך על דל שפתיך, חוטא שכמוך.
עתה אנחנו נטפל בך, ובכל פעם שנחשוב ששיקרת תחטוף לט' מלקות בן תשפוכת טמא שכמוך, אתה נציג הטומאה נעל מטונף מטיפה סרוחה".
שמעתי הסתודדות בחדר של מספר קולות. עברית ואידיש שימשו בה בערבוביה קולות עבים וקולות דקים. לפתע נשמע קול מבוגר כמעט כמו של סב שאמר "אמור לי אינגל'ה (ילד באידיש) , ההתנקית מהשיקצאות שהיית עמם ? אתה עומד לשאת אשה טהורה זכה וברה ואנו רוצים שתבוא אליך כשאתה נקי וטהור".
מאז ששבתי מהודו לפני כחמש שנים הקפדתי בתהליך החזרה בתשובה שלי לטבול במקווה לכבוד השבת בכל יום שישי ולפני ערבי חג. כמו כן טבלתי בכל שבת בבוקר כדי להיות בטוח מטומאת קרי. אמנם כולנו היום נחשבים טמאי מתים עד לבוא המשיח ומציאת הפרה האדומה אבל שיהיה.
סמרטוט נתחב לפי בהפתעה כשרציתי לענות, אך לפתע נחתה על כפות רגלי בצליפה שורקנית מכה כנראה מחדורה צרה או ממקל גמיש כל שהוא ומישהו צעק "אחת" . ראיתי את כוכבי השרת מולי כשצרחה היוצאת מפי נבלמת במעבי הסמרטוט. "שתים", וצליפה נוספת נחתה , "שלוש" "ארבע". בשתים עשרה כבר איבדתי את ההכרה. לא החזקתי מעמד. התעוררתי בבעתה, מים קרים נשפכו עלי מרטיבים את פני וחזי.
"האם שכבת עם איזה שיקסה בימים האחרונים ? הגיע אלינו מידע, שאתה מזנה ברחובות העיר השכנה" אמר הקול המוכר.
בשארית כוחתי עניתי אינני יודע על מה הנם מדברים וכי אני כבר מזמן לא שימשתי ואין אני אלא רוצה להתחזק בדרכה של תורה ובעולם של מצוות.
לפתע שמעתי את קולה של נועה חיה מרחוק מעט מתנגן בבכי תמרורים ואומר "הסתלקו מכאן, אמרתי לכם !, אמרתי לכם כי אין זה רציני השמועות שהגיעו אליכם ומישהו חקר ועשה מיש מש מהעניין ופגעתם בחף מפשע".
שמעתי את צעדי רגליה מתקרבים אלי במהרה אך זכר הפחד מההצלפות גרם לי להתכווץ. נועה פשטה את השק שהוטל על ראשי ובו בזמן גם את דלת הבית נפתחת וצעדי רגליים שואטים במורד המדרגות. בזווית עיני ראיתי את מנחם מנדל, אחיה של נועה חיה, כשהוא מחזיק בידו הימנית חגורה מקופלת. הבטתי בנועה חיה החולצת מפי את הסמרטוט וחותכת את האזיקון שחיבר את רגלי לספה.
הסתובבתי כדי שתתיר את קשירת ידי וזו חתכה זאת כהרף עין ואמרה " אני מצטערת, אהובי מצטערת יקירי, לא יכולתי לעמוד מול אבי ואחי ".
זעם החל עולה בי. הסתובבתי לקום אך הרגשתי כאב חד חותך בכפות רגלי כשנגעו בשולי הספה. פלטתי צעקת "איי" רמה ואמרתי בקול חלוש ורועד "בגדת בי, בגדת בי".
" לא היתה לי ברירה, לא היתה לי כל ברירה..." לחשה בקול ניחר, מיוסר, המתחנן להבנה.
"אבי ואחי אילצוני לזאת, אני לא רציתי, וגם אימי תמכה בהם, כי אליה הגיעה השמועה שאתה מסתובב עם מישהי מעברך באיזה שהוא אופן ידענו שאתה נקי ורק רצינו להיות בטוחים..." .
"עתה את יכולה להיות בטוחה, שבכל פעם שתגיע שמועה כל שהיא משפחתך תתמוך בך" אמרתי בכאב "מבחינתי מצאתם בי פגם, כל חזרתי בתשובה היתה לשוא".
גרבתי את הגרביים מתייסר צולע וכואב הלכתי אל חדר השינה. נועה חיה יבבה על הספה ואחיה הצעיר עמד במטבח מציץ.
"יש לך יומיים להוציא מכאן את כל הנדוניה של הורייך, צאי מהדירה עכשיו" אמרתי, תוך שאני נובר בארון כדי להוציא משם את ארגז אוצרותי שהיה טמון בו. משפתחתיו ראיתי את חולצות הטריקו המסודרות בו ואת מכנסי הג'ינס הברמודה הדגמ"ח ואת מכונת הגילוח.
סגרתי את הדלת אחריה. מתלבט.
האם להתגלח ולהוריד את הפאות הבגדים המגבעת ושאר סממני חזרתי בתשובה אם לאו. "אמנם זה מקרה אחד אך....? " חשבתי לעצמי " ומה הלאה ? בכל פעם שתתעורר איזו בעיה יביאו בריוני שכנוע ומכות ? האם זהו מקרה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" שאלתי את עצמי ? האם זה ניסיון של הקב"ה עלי ? לאמונתי ? לאהבתי אותו ? לאהבתי אותה" . שאלה. שאלות.
