הַרִיחוּף

ראשית היה הריחוף באויר. כמו פרפר. כמו עפיפון ברוח. כמו טיל מונחה אל יעדו.

תוכנה אוטומטית החלה לפעול עצמאית. ללא הכנה מראש, ללא הקשה על מקלדת. הבטתי כיצד סביבי סובב מולי והופך לעיגול בענין רב. הייתה בי פתאם השהות ואורך הרוח לעקוב כיצד הופך מדרך רגלינו לשמים מעלי, כיצד הופכים לפתע השמיים לאגם תכול בו משתקפים ענני דאגה. הכל הסתובב סביבי בנעימות רכה ונעימה כמשב הרוח בפני, אדמה, צמרות עצים, ושוב אדמה. אופניים מרחפות בחלל. הכל צף עימי וסביבי במין ריקוד שלו שכזה, מהלך שבודאות אינו רשום ברשימה הגנטית  שלי, כשראש הופך פניו אל הקרקע, כשרגלים וגלגלים סרים ממשמעתם וסובבים מעלה לסיבוב שלם ומושלם שאין עליו עוררין, ואיש אינו מודאג, ואיש אינו חושב על המחר. מלבדו.

מלבד כוח הכבידה עליו כתב ניוטון בספריו. ניוטון, הוי ניוטון, חצה מסר אסוני את מוחי. התוכנה מצידה כבר עיבדה לעצמה את הנתונים במהירות מבלי להטריד את מוחי בבעיות פיסיקליות חסרות ערך שכאלו, לשם כך נועדה, לרגעי אמת מהירים שכאלו, אך כוח הכבידה של ניוטון כבר החל במסעו לשבר את חלום הריחוף הפלאי בו שרינו אופני ואני לפרק זמן. ראש למטה, אופניים למעלה, בקשת מופלאה שאין עליה עוררין, שאין בה הבטחה. כוחו של ניוטון החל לצמח במוחי כתובנה שהילכה ותפחה במהירות עד שתפסה והחילה את כל שאר המחשבות הנעימות שחויתי עד לאותו רגע. כוח חזק וטבעי שלא ביקש להתחשב  בשאר הכוחות הפועלים, כוח שידע כי בידיו קלף מנצח שיוביל אותי מטה כרצותו, אל חרפת הנפילה, אל תהומות הכאב, אל קוי השרטות וקילופי העור הבלתי נמנעים, אל אותם חלקי גוף, אל אותם איברים שלא יעמדו במעמסת החבטה הדואבת שלאחריה יתם מאבק הכוחות הבלתי שקול הזה בנצחון מזהיר וצפוי של כוח הכבידה על כוח התנופה המושך קדימה, על כוח הפגיעה באבן היוצר תנועה סיבובית מערסלת, כולם, כל אותם כוחות מול ניוטון האימתני המושך את כולנו מטה, לעברי פי פחת.

הרוח אמנם  המשיכה ללטף את פני ברוגע אבל בתוככי תוכי החלו לזעוק פעמוני האזעקה. נורות ארגמניות נדלקו וכבו, העיניים כבר החלו לנדוד מטה במטרה למצוא מקום נוח לנחות בו, התוכנה כבר חישבה זה מכבר את המקום המיועד אך לא טרחה להודיע על כך לאיש מעבר להודעת אזהרה כללית שהחלה יוקדת במוח בקולה היבש והעניני כתחושת סכנה מיידית: "היכון לנחיתת ריסוק", "היכון לנחיתת אונס". נא להדק את החגורות. היכון לחבטה. משום מה, ואולי בזכות אותה תוכנית חירום פנימית שהזרימה לעורקי פרצי אדרנלין, לא הייתה פניקה במעופי, ידי לא הושטו בבהלה לכל עבר, רגלי לא הוטלו באויר חסרי שליטה, הראש נותר מחובר לגוף כתמיד, מעבד, קודח, מדחיק רגשות, מחשב חישובים ומספק נתונים בזמן אמת. הכל היה קר, כמו איוושת הרוח הצוננת בפני, מחושב, כאותו גרף התקדמות שהונחו בו הנתונים במהירות מיומנת והוא משרטט בבהירות את המהלך כולו, למן הגלגל הסורר שנתקל באבן, לריחוף המרהיב באויר, ועד לשיא, פסגתו של הגרף שלאחריו תבוא הכניעה הידועה מראש לכוח העדיף המושך מטה, במורד הגרף המתגלגל ועד לפגישה הבלתי נמנעת עם הקרקע.

חבטה עמומה. כאילו פגע שק חול גדול בקרקע. בום וזהו. שלאחריו השתרר ביער שקט מתוח.

חץ של תחושת אסון נורה ברגע החבטה ממוחי המחשב להתפוצץ ועד לאחרון אצבעות רגלי, בוחן בדרכו מה כבר ניתן לומר על ביש המזל הזה, על שק החול שנחבט אל קרקע המציאות כאילו אין ניוטון, כאילו לא ידע שיש סביבו כוחות אחרים וכבירים ממנו שהוא צריך להתחשב בהם תמיד. חיצי הכאב עוד השתהו מעט בדרכם חזרה אל המוח כהד קלוש, לאסוף מידע חיוני, חומרים מאלחשים ששוחררו באופן אוטומטי בגופי הכהו את הד הכאב החוזר, השהו את מעופם של החיצים החוזרים. מיששתי ביד דואגת את החלקים החשובים בגופי, חש בשקט הפתאומי שהשתרר סביבי, חסר את איוושת הרוח שליוותה אותי במעופי, תוהה פתאום היכן הם האופנים עליהם רכבתי, שיחד עימם ריחפתי באויר. ואז, חבטה שניה לידי, ממש לידי, מתכתית מעט, מתגלגלת כהד במורד, כן, אלו היו אופני המחול שלי עד לפני רגע, גוש מתכת מעוקם התוהה ודאי גם הוא, היכן אני.

אני חושב שזה היה הזכרון האחרון שלי לפני שהתעלפתי.

מאז הפך הכל לקרעים של זמן במסך אי ההכרה, לנתחים של הכרה רגעית, כהסטות וילון פתאומיות, כהצצות של רגע מעולם הקסמים של אי ההכרה אל העולם הממשי המבין שאי הכרה זו משמעותה נזק, פגיעה, חולי.

רופא מודאג בחלוק ורוד ובהדרת פנים מלוכסנת לחש לי בהסטת וילון אחת "אתה שומע אותי?....", ובהסטת מסך אחרת הוא הופיע כבר בחלוק לבן תקני ופניו היו עגולות ומודאגות כשהסביר לי שהוא עומד להזריק לי משהו חזק נגד כאבים. אם בריחוף הראשון הייתי אני המרחף באויר, החל כעת לנגד עיני העולם לרחף סביבי בהילוך איטי, בצבעי פסטל מתחלפים ונמוגים, עיגולים בתוך עיגולים לעיני כמו איוושות במים, בורדרד אלוהי, בסגול משתלב, בכתום מלבלב, עיגולים תכלכלים וירקרקים שהתלכדו זה בזה לפרצי צבעים משונים, שונים לגמרי מאלו שראיתי בימי חיי, קלידוסקופ מופלא ואיטי שסובב את קרעי רוחי בשאר רוח, במין התעלות מעושה שנתבררה מיד לכשהתעוררתי מהדי הסם כשורת נורות פלורוסנטיות שהאירו מעל המיטה עליה רבצתי חסר אונים. רחפו רחפו עמי אמר אלהי הסם בחלוקו הכתום ובפניו הזרחניים ואילו אני מיניה וביה הפכתי להיות בידיו כעץ השדה בעודו מבריג בי ברגים וקודח בי שעלים ולוכד בי את קטעי השברים והתרועות שמילאה הנחיתה בקרעי גופי הטלואים.