מטפס על קירות החדר.

 

 

אם חשבתי שאלו ימים טובים יותר כנראה שטעיתי ,
עיניי מדפדפות באלבום בו נשבענו לעולם לא לסגור ,
תמונה אחר תמונה עוקרת עוד פיסה מהלב,
גורמת לי להצטער על היום בו נתתי לך ללכת,
מעצימה את חוסר ההשלמה העצמית עם פרידה שמבחינתי עדין לא קיימת, כנראה שאם הלב עדין לא שיחרר אותך באיזשהו מקום את עדין איתי...
תחושת ההחמצה לא תעזוב אותי לעוד הרבה זמן,
השאלה של אם נלחמתי מספיק ? תנצר בליבי לעד, מלחמת דמעות נאבקת בלב שמסרב להיכנע לגעגוע שפועם בכל יום.
גלולות הזמן כבר לא מועילות לי בעולם בו נשאר כל כך הרבה מקום בשבילך, הוא מעולם לא היה ריק כל כך מהרגע שעזבת, ואולי שברירי הזיכרון שהולמים בי בחוזקה, מביאים אותי לימים בהם אני מטפס על קירות החדר מגעגועים,
געגועים לימים בהם חום הסדינים לא היה כמו עוד יום חמסין,
ימים בהם התשוקה לאחר תקופה כל כך ארוכה עדין חזקה מתמיד, נגסנו בה בחוזקה עד ששבענו מאהבה בלתי פוסקת,
עטפתי את הכרית בחוזקה, ממלא את המקומות החסרים בי בשאריות הבושם שהותרת לי, נתפסתי בשפתייך שכבר שום דבר לא משאיר לי טעם, נתפסתי בעינייך שאת השאר אני כבר רואה בשחור ולבן.ואולי אני מגזים, ואולי זה אני שהרשתי לעצמי להתאהב, ואולי הדמעות כבר לא בשליטתי, יש להן רצון משלהן הן פורצות לצד המכתבים שהותרת לי...
רגש שיצא לו משליטה עכשיו משוטט לו בפנים, מכרסם כל חלק בי שעדין נשאר תמים, פורט לי על מיתריי הלב סימפוניית כאב שמלווה אותי כל לילה לפני השינה.
לצד התמונה שלך עצמתי עיניים להיפרד לשלום...