מוקדש לשמעון ז"ל, תודה שאתם קוראים

מוקדש לשמעון באהבה גדולה ובכאב עצום מנשוא נשמתו תהיה עדן.

זה בלתי ניתפס הדבר הזה שאני חושבת עליו, אני לא יכולה לתאר מה עובר עלי בזה ברגע.

שכותבת שומעת את רחישי הרעמים שבאים מאימים עלי, כמו רוח סערה כמעט "חוטפים" נוגעים לא מרפים בי ביום הקודר הזה.

הבוקר התחיל בנידנוד כזה שלא פוסח ולו לרגע אחד.

עוד לא הספקתי לחשוב להגיע מהמיטה לסלון, יש הודעה: "שמעון נפטר" הרמתי את ראשי ליבי ממשיך לגבור בחוזקה אני חוטפת הלם כלא מאמינה שהגרוע מכל באמת מימש את איומו עלינו.

כל השולשה חודשים היינו תלויים בין מציאות לדמיון, החבל הדק הזה שמשלה אותנו כל פעם מחדש

ובסוף נעלם, רק כדי לעורר בנו הטעיה מוחלטת..

מי שהולך על החבל חושב שהוא יציב חי באשליה מתמדת בלי כל התראה החבל נעלם מי שעליו

נופל למציאות הקודרת הזאת.

החיוך שלו לא עזב אותו מהרגע שהיה צעיר כולם אהבו לאהוב אותו, וגם אני.

בנאדם עם שמחה בלב חיוך שאין כמותו ונתינה שהיא מעבר להכל.

לפעמים קשה לכתוב על בנאדם שהוא אננו בין החיים, אבל שכותבים זה טרפיה כזאת, שמרגיעה את הנשמה וגם את הגוף.

תמיד מחייך שאתה בסביבה שלו, החיוך שלו ממש גורם לך לחבק אותו ולהיות איתו, להיות קרוב אליו.

מתחוללת סערה בחוץ זה לא אכפת ממש מה ירד, שכרגע אין מה להשיב.

אני עדין לא מאמינה ולא יכולה לעקל, את האובדן. לא ניתן להתאושש ממכה כזאת, גם שהיא חוזרת

על עצמה שוב ושוב כמו טבעת שאין לה סוף.

בסוף המציאות גברה על הדמיון האמנו שיהיה בסדר, שלא יהיה גרוע, שכן יהיה טוב והוא יתעורר.

כואב לי על מי שחווה דברים כאלו, זה עצוב, וזה קשה מנשוא לעקל דבר קשה.

אנני יכולה לעשות כלום כעט, מרגישה שלא טוב לי כ"כ, אני רק כותבת זה מה שיכולה לעשות חוץ מהלטרף מהמחשבה שהוא אננו בין החיים.

אני עדין לא יכולה לקלוט זה מין ללכת לאיבוד כזה שלא נותן לדמעות לרדת ורק שהוא נותן אז זה נידחף בבת-אחת ויוצא החוצה בלי השתלטות.

אני יודעת שכולם ממה שאני יגיד לא יעזור, לא כעט.

אני מנסה לכתוב על מה שמרגישה ולא כ"כ צולח לי. אני יושבת וחולפים בזיכרוני תמונות שלך, שחייכת, שעזרת, שבאת, תמכת, אהבת, עזבת, חזרת, נתת, השקעת,טיפחתה 4 ילדים מדהימים שיצטרכו כעט

להתמודד עם האובדן שאתה השארת כאן בחלל הריק הזה.

לתמוך באמא כעת שהלכת המשפחה שלך צריכה להתמודד יום יום עם המצב הלא נעים הזה שקורה להם, ופוקד את כולנו.

סבתא רבא עוד לא יודעת, אני לא יכולה לתאר מה היא תעשה, אתה החיים שלה, הילד האהוב והקטן שלה, כולנו יודעים כמה עשית, בנאדם טוב כמותך קשה למצוא.

קשה לתאר מה נעשה עכשיו בלעדיך.

סבתא שלי בטח מתייפכת ולא מאמינה, כמו כולנו שאתה הלכת.

קשה לי לדבר ברגעים כאלו, אני מעדיפה אז לשתוק, בטח הלויה תהיה מחר כולנו נחלוק לך כבוד אחרון

אי אפשר לתאר זאת, כי שאוהבים משהו לא רוצים שילך, רוצים שהכל יהיה בסדר, שהיה בריא לא משנה מה מי

היית אבא למופת, שכולנו מתאגים בו ואוהבים אותו.

קשה לי לסיים כי יש כ"כ הרבה דרכים לתאר את הטוב לב שלך, וזה לא ניגמר כאן.. זה תמיד ילווה אותנו ויהיה בנו כמו שאתה תמיד תהיה בנו ותלווה אותנו לכל מקום שאליו נפנה.

עכשיו ידוע לי למה אמא שלי דיברה בקול עצוב שהיא הלכה ולקחה את הנייד איתה, איך שקמתי