מי המאושר שלא סוחב אחריו שום טראומה מילדותו, שיקום!! ובאותו עניין, האם יש רבים מבינינו שלא מאשימים את הורינו בכך? מסופקני. וכדרכו של עולם, בתורנו, כהורים, תרמנו או עתידים לתרום את חלקינו בצבירת מחסן הטראומות של ילדינו. ומה הפלא, הרי בכל מקצוע אחר נדרשת לפחות הכשרה מינימלית על מנת לעסוק בו, מלבד במקצוע החשוב ביותר בעולם –הורות.
אין לי בעלות על הטענה הזאת, היא מושמעת חדשות לבקרים בדיונים מלומדים בנושאי חינוך, אך מלבד להתדיין בנושא, לא נעשה דבר בנדון: שלושה ימים לאחר הלידה, ההורים הטריים מקבלים לידיהם את חבילת האושר המצווחת ו..."מזל טוב, בהצלחה!" – בקיצור, מעכשיו תשברו את הראש לבד.
לא שהתייחסנו בקלות דעת לתפקידינו כהורים, נהפוך הוא: היו לנו, לאשתי ולי, הרבה תוכניות מגירה חינוכיות נפלאות והמון כוונות טובות, אך בכל הנוגע לאלה, הרי כבר נאמר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות...
כל ההקדמה הזו באה על מנת לספר על טראומת ילדות ספציפית ומקורית ביותר שאני גרמתי, בלי כוונה כמובן, לבתי הבכורה, וזאת בנוסף לטראומות השגרתיות האחרות שהיא סוחבת מן הסתם מתקופת ילדותה , ואני מתכוון לטראומת ט"ו בשבט. מאז שגדלה ונהייתה מסוגלת להביט אחורה לא רק בזעם, אלא גם בחיוך מסוים, היא נוהגת להקניט אותי מחדש כל ט"ו בשבט בשאלה : "נו אבא, איזה עץ אתה מתכוון לכסח הפעם?"
אז מעשה שהיה, כך היה:
גלית הייתה כבת שלוש וחצי כשבננו דרור נולד. ט"ו בשבט הגיע, ובאותו יום עמדו לחגוג בגן שלה את החג בנוכחות הורים שהיו אמורים לסייע בנטיעות. אשתי לא יכלה ללכת, היא הניקה את דרור התינוק ועדיין הייתה חלשה אחרי הלידה הקשה, אז אני לקחתי כמה שעות חופש מהעבודה על מנת להתלוות לבתי. היא הייתה נרגשת ביותר לקראת חוויה, כל הבית התמלא בציורי עצים ופרחים מעשי ידיה ושירי ט"ו בשבט זמזמו באוזנינו כל אותו שבוע.
נישקתי את אשתי, עשיתי "פוצי-מוצי" לתינוק וירדתי עם גלית החגיגית מדירתנו בקומה השלישית בדרכנו לחגוג את חג האילנות. היינו כבר למטה בכניסה כשהבנתי ששכחתי את הארנק בבית. מעלית לא הייתה בביתנו הראשון - דירה צנועה של זוג צעיר בבית בן ארבע קומות סטנדרטי מהדור הישן - והרעיון לעלות ולרדת שוב שלוש קומות עם ילדה קטנה לא נראה לי מלהיב. צלצלתי באינטרקום לנאווה אשתי ובקשתי שתזרוק לי את הארנק דרך המרפסת.
"אני אשים אותו בתוך שקית ניילון, כך אין סיכון שהדברים יעופו ממנו ויתפזרו", הציעה אשתי. תמכתי בתוכניתה, כבר ידעתי שנשים יותר זהירות ומעשיות מאיתנו הגברים. בדיעבד, הסתבר שהרעיון לא היה כל כך מוצלח: היא זרקה את השקית בתנופת יתר, וזו נתפסה בענף גבוה למדי של העץ שבקדמת הבית. הבטנו נבוכים בעץ, אני מתחתיו ואשתי מהמרפסת. רק גלית צחקה, משום מה הדבר נראה לה משעשע, אך אני לא הצלחתי לראות את הצד ההומוריסטי שבדבר, כל מה שחשבתי היו התעודות, כרטיסי האשראי והצ'ק על סך שלושת אלפים ₪, ואלה בנוסף למזומנים שהיו לי בארנק. לאחר כמה שניות מחשבה, הוצאתי את צעיף הצמר הארוך שהיה כרוך סביב צווארי, מעשה ידיה של חמותי, וניסיתי להטילו באוויר בתקווה שייתפס בענף וכך אוכל לטלטל את העץ. הניסיון נדון לכישלון מראש, הצעיף לא התרומם לגובה משמעותי. שוב אשתי הציעה רעיון: "אולי תקשור בקצה הצעיף אבן ואז תזרוק", צעקה לי מלמעלה. אין מה לדבר, יש לי אישה בעלת תושייה. העניין עבד, בניסיון השלישי הצעיף נכרך סביב אחד הענפים. משכתי בקצה שבידי בזהירות ושמחתי להיווכח שהצעיף תפוס. התחלתי לנדנד את הענף, בהתחלה בהססנות, אחר- כך בנמרצות הולכת וגוברת; ראיתי את השקית מתנדנדת, אך חרף כל מאמציי היא נשארה איתנה במקומה. לאחר מספר דקות וויתרתי, הבנתי שהצעיף לא יביא את ישועה. עד השלב הזה, גלית עדיין צחקה מכל הלב, הריקוד שלי עם הצעיף היה בעיניה מחזה משעשע. אך זה עמד להשתנות.
שמעתי קול מאחורי: "אפשר לעזור לך?" היה זה ברוך, שכני מהקומה הראשונה. הבהרתי לו את מצב העניינים והוא התנדב להביא מדירתו סולם כפול ומטאטא עם מקל ארוך. הצבתי את הסולם מתחת לענף הגזלן כשברוך מחזיק בו לבל ייפול, עליתי עד השלב העליון וחבטתי עם המטאטא בידי המושטת עד קצה גבול היכולת בענפי העץ שאליהם יכולתי להגיע, קצת מתחת לזה שאליו חתרתי. ברוך הגדיל לעשות , תפס בקצה הצעיף והמשיך לנענע את הענפים תוך כדי. היינו שקועים במאמצינו כששמעתי קול צעקה קורעת לב: "אבא תפסיק, אסור להרביץ לעץ!" המשכתי להכות במטאטא בכל המרץ, מבטי מרוכז במטרתי המתנדנדת אך הלא נכנעת, ופלטתי בקול חסר סבלנות: "גליתי, אני חייב להוריד את הארנק מהעץ, אין לי ברירה!"
עלים וענפים התעופפו לכל עבר ובתי כבר בכתה בלב שבור: "אבל אבא, היום ט"ו בשבט, איך אתה יכול להרביץ לעץ ביום הולדת שלו?!"
עינויי העץ נמשכו עוד זמן מה, נצח מבחינתי לאור העובדה שגלית כבר בכתה היסטרית. לבסוף,להקלתי הרבה, השקית נכנעה ונשרה ארצה. אני הודיתי לברוך על עזרתו וניסיתי להרגיע את בתי שהסתכלה אלי במבט מזועזע ומאשים.
קשה להגיד שחגיגת ט"ו בשבט של אותה שנה הייתה הצלחה מבחינתנו; גלית ישבה מצוברחת, לא תרמה למאמץ הנטיעה, לא הביטה אלי ולא החליפה איתי מילה, ואני הרגשתי ח... (לא חינוכי להגיד את המילה). שנה לאחר מכן, בחגיגת ט"ו בשבט, היא דאגה להבהיר חד משמעית שהפעם אמה הולכת איתה לגן.
והייתה גם סיפא אחרת לפרשה: זמן קצר אחר ההתרחשות הנ"ל, ביקרה חמותי אצלנו; רצה הגורל והיא מצאה את הצעיף שלי מונח על הספה לאחר שעבר ניתוח קוסמטי ותיקון אומנותי בעקבות חלקו בחילוץ הארנק. חמותי הפדנטית הרימה אותו על מנת להניחו במקום המיועד לו על המתלה בכניסה, ושמענו אותה אומרת בתדהמה: "בחיי, יכולתי להישבע שהצעיף הזה היה יותר ארוך כשגמרתי לסרוג אותו. איך שהוא התכווץ!!"
