על רוע ואכזריות

קביעתו עתיקת היומין של סוקרטס, כי – "אף אדם אינו עושה רע במודע" – נכונה רק למרבית האנשים בעולם.

אכן, רוב האנשים בעולם אינם מתכוונים לעשות רע, וכיוצא בזאת רוב מעשי העוולה בעולם אינם נעשים מתוך רוע, אלא ממניעים אחרים – בדרך כלל בורות ופחד.

מלכים מימי קדם ביצעו זוועות שלא יאמנו – אך לרוב הן פעלו מתוך חשש לשלטונם, לכוחם ואף לחייהם.

העיקרון נכון לכל המסגרות החברתיות עד רמת הפרט. אב משפחה מכה את אשתו וילדיו בשביל לבסס את מעמדו, בריון הכיתה ינצל את אימתם של חבריו על מנת לשמור על כוחו – מורים, מנהלי חברות, ראשי מדינות – כולם מפעילים כוח "ערום" ולעיתים אכזרי כנגד גופים חלשים מהם על מנת לשמר את כוחם.

אולם בנוסף למניעים אלו קיים מניע נוסף החבוי בקרבנו והוא השעשוע.

הוא שגורם לנו לדרוך על נמלים – צורות חיים נחותות וחלשות מאיתנו – כשאנו ילדים קטנים. הוא שגורם לחלקנו ליהנות מצפייה בקרבות אלימים, וממשחקים אלימים – אמיתיים או וירטואלים. הוא משפיע על פנטזיות מיניות. אנו אוהבים לראות כוח בצורתו המופשטת ביותר, ועוד יותר כאשר אנו מפעילים אותו.

אכן – כוח ושליטה אינם רק מרגיעים את יצרי ההישרדות שלנו, או משקיטים את תאוותנו לנוחות – הם גם מספקים לנו בידור והנאה, שבמקרים קיצוניים בהם מעורבים אלימות קשה והרג נקראת סאדיזם.

אולם ההנאה הזאת מוטבעת בכולנו, במידה כזאת או אחרת. באדם "נורמלי" היא מודחקת על ידי המוסר והמצפון – אבל בעוד אלה תלויים בעיקר בחינוך שקיבלנו, ההנאה אינה תלויה בדבר מלבד כוח. ככל שיעמוד לרשותנו כוח רב יותר, כך הפיתוי ליהנות ממנו גדול יותר, וככל שנפעיל את כוחנו לשם הנאה, נזדקק לגירויים חזקים יותר. נמלה אחת כבר לא תספיק לנו, ואנו נחפש קורבנות "מאתגרים" יותר.

אין זה מן הנמנע – אם כך – שגם בקרב מנהיגי ההווה ייצר האכזריות-לשם-שעשוע חי ופועם. לשליטי העידן החדש יש חינוך טוב יותר, ואמות מידה גבוהות מלקודמיהם – אך כוח הוא כוח, ואפילו בעידן הנכון-פוליטי של ימינו, אין אנו מסוגלים לדעת באמת מה הם מניעיהם של המרצחים הגדולים. הם יכולים לומר שאכזריותם משרתת מטרה נעלה, אך מי יודע כמה הנאה הם שואבים מכך? מוסוליני סיפר בגלוי על רגעי החדווה שהרגיש כשהפיל פצצות על אזרחי אתיופיה (אז אביסניה). מנהיגי ההווה מזילים דמעה, אך האם היא נובעת מהלב, או שמא מדובר בדמעות תנין בלבד?

כיצד אנו, כחברה יכולים להתמודד עם התופעה? עלינו לפעול תמידית לביזור הכוח וחלוקתו. עלינו לחנך לערכים של חיים, חופש ושוויון. עלינו להעניש את האכזריים בעונש האכזרי ביותר שהם יכולים לדמיין: הפשטתם מכל צורה של כוח והפיכתם לחלשים ביותר.

"כוח מוחלט משחית לחלוטין" – אמר לורד אקטון. אבל זוהי החברה שמעניקה את הכוח. מי היה נפוליון אם לא עמדו לרשותו חיילים? בלעדיהם (יוליוס) "קיסר היה עומד לבדו" (דונובן). חברה יכולה להוקיע מתוכה את עריציה. בסופו של דבר לא היטלר רצח מליוני יהודים – אלא חייליו שהרגישו חובה מיותרת לתפקידם, במקום חובתם המוחלטת למין האנושי.

אם נצליח לזכור זאת ולהטביע את הזכרון עמוק בגנים שלנו – נגיע לשלב חדש בהתפתחות האדם, ולעידן אוטופי בו רוע ואכזריות אינם חלק מן העולם.