בשפת התהום

שיערה הבהיר כל-כך התבדר ברוח בחינניות כמעט לא אנושית. עיניה הירוקות והגדולות היו עצומות, ושפתיה העבות, והאדומות כדם רטטו; לחשו מילים רבות בעלות משמעות גדולה עבורה, מבלי להשמיע אף צליל.

היא הייתה יפה כל כך; יפה עד כדי כאב. יופייה גרם פעמים רבות לאחרים לאהוב אותה עד עמקי נשמתם, או לתעב אותה בכל ליבם.

הצבע אזל מפניה לפתע, כל גופה התקשח, וליבה התכווץ בחזה למשמע דריסת רגליו.

הוא צעד לעברה בצעדים גדולים; מתפלל בכל ליבו שלא איחר את המועד. הוא הגיע אליה, וכרך את ידיו סביב מותניה הצרות. הוא התקרב אל אוזנה, ולחש לה דבר מה, שגרם לרטט לעבור בעמוד שידרתה.

היא השיבה לו בנוקשות; מסתירה את רגשותיה האמיתיים מפניו, את רצונותיה הכנים. היא התקדמה עוד צעד אחד לעבר התהום, והרגישה את אחיזתו מתהדקת. הוא לא ייתן לה ללכת כל כך בקלות.

היא נשמה עמוקות, וניסתה להסביר לו את אשר על ליבה. הוא השיב לה, וניסה גם הוא להראות לה את חוסר ההיגיון שבדבר; לגרום לה להתחרט, לסגת מן ההחלטה הנוראית והטיפשית הזאת. הוא היה מפוחד כעת; הפחד הציף ומילא אותו. הוא סירב להרפות ולו במעט מאחיזתו בה; ממאן לתת לה ללכת.

דמעה גדולה נשרה מעיניה, וכתפיה רטטו. זה לא היה קל גם לה, הוא לא הבין זאת? אך זה היה הכרחי, היא ידעה. אין דרך אחרת. היא מאסה בחיים אלו, ורצתה רק לנוח.

היא התחננה לפניו שייתן לה ללכת, שייתן לה להרגיש מאושרת. הוא מחה בתוקף. איך יוכל לתת לה ללכת? אחרי כל התקופה הזאת? הוא השמיע בפניה את השאלות הללו כל פעם מחדש, בכל פעם שהנושא עלה. הוא מעולם לא ראה בדבר אפשרות סבירה; הוא תמיד חונך להתמודד עם הדברים, לא לברוח מהם.

יבבותיה החרישיות קרעו את ליבו, והעבירו בגופו כאב חד, שפילח את ביטנו בחוזקה. הוא מעולם לא הצליח לעמוד בפני דמעותיה; זאת תמיד הייתה נקודת התורפה שלו. והיא ידעה זאת היטב.

היא מלמלה חרישית דבר מה שהכניע אותו סופית. הוא לא הצליח למצוא את ההיגיון שבדבר; אך ידע שלא יוכל למנוע זאת. לבסוף הוא הרפה מידה החמימה והקטנה בכאב גדול. היא הודתה לו; ולראשונה מזה שנים זווית פיה התרוממה במקצת, ונדמה היה שחייכה. הוא לא הניד עפעף, רק המשיך ללטוש בה עיניים בעצבות תהומית.

****

הוא נשכב לצידה על החול הרך, בחוף הים שנהגה לבלות בו את רוב זמנה. הרוח שרקה באוזניו, וכאילו בכתה גם היא על האובדן. הגלים ליחכו את כפות רגליהם היחפות ברוך. השמש החלה לשקוע אט אט היישר לתוך הים הגדול, והשמיים נצבעו בהדרגה בצבעי אש עזים.

הוא טייל עם ידו לאורך גופה, עד שהגיע אל צווארה הלבן. הוא גישש באצבעותיו אחר מה שחיפש, ולא האמין שיימצא; דופק. זה היה שביב התקווה האחרון שיכל להעלות בדעתו.

כמובן שהיה זה חיפוש שווא, הוא לא מצא דבר הדומה לכך; הוא הרי ידע זאת מן ההתחלה.

הוא התרומם לאט, ורכן לעבר גופה הלבן והנוקשה. הוא העביר את ידו על צידי פניה החיוורות והקרות, ולאחר מכן הצמיד את שפתיו החמות לשפתיה הקרות וחסרות הצבע

בפעם האחרונה.