חיוך של אישה אחרת

חיוך של אישה אחרת

 "סוף סוף  לאחר חודשים רבים, הגיע אל סופה הפרשה הגדולה שהסעירה את המדינה. טלי דורון המואשמת בגניבה,מעילה,זיוף והלבנת הון, הורשעה אתמול ל15 שנות מאסר בפועל וקנס על סך מליון שקל."

הכותרות צבעו את הרחובות .בכל קיוסק,מכולת וסופר נראה הפרצוף שלי בעמוד הראשון וכולם מביטים, מהנהנים בראש ברחמים וחלקם מקללים שמגיע לי. האמת ? מגיע לי. הכנסתי את עצמי בראש צלול למערבולת שהיציאה ממנה הייתה כאן. בכלא.

כשאת קטנה את לא חולמת שכשתגדלי תהיי אסירה, החלומות שלך גדולים הרבה יותר והכול נראה אפשרי אבל אפילו בחלומות הכי גרועים שלי לא חלמתי להגיע לאיפה שאני נמצאת היום. אני רוצה להאמין שהכול כתוב למעלה וככה היה צריך להיות, אחרת אין לי הסבר הגיוני איך הגעתי לכאן.

"לפתוח תא 8 " הצעקה של חלי הסוהרת הוציאה אותי מהרהורי. הגיע הזמן לטיול היומי. יצאתי החוצה לחצר למתוח רגליים ולשאוף קצת אוויר. התיישבתי על הספסל הקבוע שלי בפינת החצר, רחוקה מכולם. אהבתי את הלבד לפעמים והיום יותר. היום יום הנישואין ה 8 שלי והשנה הרביעית שלי כאן.

"טלי יא זונה תביאי סיגריה." עוד פעם זאתי.

" כבר אמרתי לך אין לי, אני לא מעשנת."

"יא שקרנית ראיתי אותך מעשנת, בעניים שלי ראיתי." אסתר כהן קיבלה מאסר עולם על רצח בעלה. הוא היה מכה אותה מכות רצח מהיום שהתחתנו. על כל דבר שלא עשתה קיבלה בוקס מתנה. עד עכשיו נשארו לה סימנים שלא ירדו ובעצם התעוות לה כל הפרצוף מהמכות שלו. עד שיום אחד היא לא יכלה יותר.לקחה סכין מטבח גדולה וחתכה לו את הגרון מתוך שינה. היא יישבה ליד הגופה שלו במשך שעה אחרי הרצח. מביטה בו, שמחה שהלך, עצובה כי ידעה איך יראו חייה מעכשיו, ידעה כי המנוחה לחייה תבוא רק כשתמות. היא מסתובבת עם תמונות ישנות שלה שמתוכן מביטות פנייה הצעירות והיפות בחיוך תמים. היא הייתה נערה יפיפייה והיום היא נראית יותר כמו סמרטוט רצפה. היא איבדה את כל יופייה והיום אחרי 10 שנים שהיא יושבת כאן  איבדה גם את שפיותה.

אני עושה סיבוב בחצר וכמו בכל יום מגלגלת בראשי את מהלך חיי ב5 שנים האחרונות.

הידיים בכיסים והראש לעננים.

*  *  *

הרגשתי איך אני מתחיל להזיע. התפללתי שאני חולם . שעוד שנייה אני מתעורר.

ניסיתי להסביר אבל לא הלך לי. מייד שני גברים חזקים תפסו אותי אחד בצוואר והשני בידיים והובילו אותי לחדר האחורי. מי שעובר בדלת הזו בדרך כלל לא יוצא שלם, אם בכלל. הם פתחו את הדלת ומעבר לשולחן הענק ישב לא אחר מאשר קוז'ה .

הוא ישב בכיסא מנהלים גדול, פניו היו קפואות. רק עשן הסיגר שלו ,היחיד שהסגיר שמשהו כאן חי. הוא הצביע על הכסא שלפניו ולפני שהבנתי מה הוא רוצה שני הבריונים דחפו  אותי חזק לכיוון  הכסא. העיניים שלו הביעו אש וריקנות גם יחד .

"חביב, ת'כסף."

"תראה , אני הפסדתי... " גמגמתי לא הצלחתי לשמור על קור רוח. "אחי, אני...אין לי סכום כזה..." לפתע הוא הרים את כף היד הענקית שלו והטיח אותה חזק על השולחן שהרצפה רעדה.

"אחי אתה תגידי לאמא שלך, אני לא אח שלך שמעת?" היה לו מבטא רוסי כבד ועברית קלוקלת, הוא בלבל בין זכר לנקבה אבל אף אחד לא העיז לתקן אותו, מהפחד.על ידיו רשרשו ללא הרף גורמטים מוזהבים ועל כמה מהאצבעות שלו נצנצו טבעות זהב.  הוא סימן בתנועת יד קלה לגבר שעמד לצידי ותוך שנייה הרגשתי איך יד חזקה מוחצת את הראש שלי על השולחן. הראש הסתחרר לי מהמכה. היד הענקית מחצה לי את הראש עכשיו חזק יותר אל השולחן.

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה.

קוז'ה  ניגש והרים אותי מהשולחן בקלות כמו שמרמים סמרטוט,דם נזל לי על הפנים. הוא התקרב אליי עד שהיינו ממש אף אל אף, ריח האפטר שייב שנדף ממנו התערבב עם ריח הסיגר שלו, שהתערבב עם הפחד שלי וכל זה יחד גרם לי לבחילה.

 רעש של קליק נשמע. שמעתי נכון, הוא דרך אקדח והכניס לי אותו לתוך הפה.

לקנה היה טעם מוזר , מלוח.    

"אני מזהיר אותך! אם יש לך כבוד אתה לבוא מחר כאן ונותן כסף על השולחן." הוא דיבר לאט ובלחש.

"אם אתה לא בא אנחנו נבוא אלייך, מי שמפסיד צריך לשלם. ואם אתה ללכת למשטרה אנחנו נמצא אותך, יש לנו חברים כל מקום. הבנת?"

הנהנתי עם הראש כן מהיר.הוא הוציא את האקדח מהפה שלי וחייך חיוך רחב.

"ילד טוב, עכשיו עוף לי מהעיניים."

יצאתי מהמועדון מודה לאלוהים שהשאיר אותי חי. שוטטתי ברחוב מפוחד ומהורהר.

 מת לי המזל קיבינימט.ריח של זבל מגיע אליי מכיוון השוק, בפינה שיכור מרוח על המדרכה, מכונית וולו טסה מולי ומתרחקת ושרית חדד מתוכה נעלמת, משאירה את שכונת התקווה עירומה לפנות בוקר ,איתי ועם המזל הנחס שלי. שלפתי סיגריה ונתתי בה מציצה ארוכה אבל זה לא הצליח להרגיע אותי. הרחתי ת'מוות וזה היה ממש קרוב.

זה אשכרה יכול להיות היום האחרון בחיים שלי.

הגעתי לדירה שלי גמור לגמרי רק מהמחשבות איך אני משיג לקוז'ה את הכסף. הבנתי שעשו לי טריק מלוכלך.הוא בטח שותל שם חבר'ה שיתנו לך לנצח שתרגיש שיש לך יד טובה ואז בסוף גומרים אותך. אחרת מאיפה כל הכסף מגיע? הוא מנהל אימפריה משגשגת ומפוארת המתחבאת במרתף גדול של מסעדת  הבשר 'הכובשים' בשוק שכונת התקווה. הוא חי כמו מלך. חליפות מהודרות,מכוניות,בחורות וכל זה מטמבלים כמוני שנפלו חזק לידיים שלו. כל מה שרציתי זה לעשות קופה טובה כדי לסגור תחודש, עכשיו אכלתי אותה. נזרקתי על הספה, מרגיש את החולצה שלי ספוגה זיעה. יש לי בדיוק 24 שעות להשיג להם את הכסף אם  לא, אמצא את עצמי מבותר לחתיכות בתוך מזוודה שטה בדרך לטורקיה. זה לפחות מה ששמעתי שהוא מסוגל לעשות.

השמש הציצה מבעד לחלון. הגיע כבר הבוקר,אני חייב למצוא פיתרון ועכשיו.

טלי... טלי....  אצל טלי הפיתרון.

*  *  *

נישקתי את שירה וגל לשלום. הבטתי דרך החלון עד שנעלמו לי מהעיניים. אני שונאת את הפרידה הזו כל בוקר מחדש. אבל אין מה לעשות ביה"ס זה ביה"ס.

שתיתי את הקפה והשתעשעתי במחשבה להבריז מהעבודה אבל כמו תמיד המצפון לא נותן. כסף זה כסף. נכון,פקידה בבנק אומנם לא עושה אותי עשירה אבל היא הלחם לילדים שלי. וואלה החזקתי מעמד 5 שנים וברוך השם אין תלונות. " בוקר טוב טלי!" יצחק השומר שכרגיל כמו בכל בוקר, לא מתעצל וקם לפתוח לי את הדלת בחיוך רחב ולברך אותי לשלום גדול, כשמהבל פיו ריח הקפה והסיגריה של הבוקר.

התיישבתי בעמדה שלי מוכנה להתחיל עוד יום של קבלת לקוחות, הפקדות,מזומנים, צ'קים  כשבאמתחתי הסבלנות המפורסמת שלי וכמובן החיוך שלי,שבזכותו אייל התאהב בי, לפחות כך הוא מפרסם לכולם אז מי אני שאתווכח?

הפלאפון שלי צלצל, ניר אחי. מה קרה? הוא אף פעם לא מתקשר אליי  בשעות כאלה. אולי משהו עם אמא? החלטתי לענות למרות שחדווה המנהלת מתחילה לפתוח פה עם מדברים בפלאפון בעמדה.

" הלו?"

" טלי ..." הוא היה נשמע מותש .

" ניר מה העניין? אתה בסדר? "

" טלי את חייבת לעזור לי, אני... הסתבכתי אני חייב כסף למישהו."

" מה? למי? כמה?" נבהלתי. לא אומר שהופתעתי . כבר הייתי רגילה להסתבכויות שלו. עוד מימיי התיכון שלו היה תמיד מסתבך בצרות, המזל ממנו והלאה.

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה.

" הפסדתי כסף בפוקר."

"פוקר? ממתי אתה משחק פוקר?"

" כבר כמה זמן... זה לא משנה עכשיו, אני הסתבכתי, אני חייב להם המון כסף את חייבת לעזור לי אחרת אני מת."

"מה?? מאיפה אני אמורה להביא לך כזה סכום השתגעת?"

" מהבנק."

" איזה בנק אני לא יכולה לקחת הלוואה כזו."

" אני לא מדבר על הלוואה." לקחתי רגע לנסות להבין על מה הוא מדבר, מתחמקת מהמחשבה שבעצם הבנתי מה הוא רומז.

" את יכולה. יש לך גישה לכספות, למחשבים ,לחשבונות של לקוחות, לא יודע איך. אנשים לא שמים לב מה יש להם בחשבון מה אין להם."

אתה מדבר איתי על לקחת כסף מאנשים?" מבררת שהבנתי נכון.

אני אומר לך לא ישימו לב הם סומכים עלייך שם, גם אם יגלו אף אחד לא יאמין שאת זו שלקחה את עובדת טובה, אמינה."

" השתגעת תגיד לי? מדובר פה ב 300 אלף שקל לא מאה שקל."

" טלי את היחידה שיכולה לעזור לי את לא מבינה?!" הוא צעק  יותר חזק.

"הם הצמידו לי אקדח לפה ,הם יהרגו אותי זה לא צחוק. טלי אני מבקש ממך, אני מתחנן."

אקדח? ניר עם מי הסתבכת אלוהים?!"

"טלי, תעזרי לי."

" אני לא יכולה ניר, יש לי ילדים קטנים, אל תכניס אותי לזה תפנה למשטרה"

" את יכולה ! הוא השתולל. הצמדתי את האפרכסת חזק לאוזן שאף אחד לא יישמע . "הם אמרו שהם יגלו אם אלך למשטרה, אני מסביר לך הם יהרגו אותי,הם יהרגו אותי..."

הוא נשבר ובכה. ניסיתי לדמיין מה עבר עליו שם וזה היה מפחיד.

"טוב בסדר, בסדר אני ... אני אראה מה אני יכולה לעשות." שמעתי את עצמי אומרת.

"תודה טלי. אל תדאגי יהיה בסדר. אני מבטיח לך תסמכי עליי."

הנחתי את השפופרת לא מאמינה שזה קורה לי, חשבתי על זה כמה רגעים ופחדתי פחד מוות. הרמתי את השפופרת כדי להגיד לו שאני לא יכולה ,שזה יסבך אותי אבל הקול שלו הדהד בראשי "הם יהרגו אותי...הם יהרגו אותי ." אם אני לא יעזור לו, זה ייקרה. איך אני יכולה להתעלם מזה?

הבטתי בשעון, השעה 14:30. עוד מעט החלפת משמרות זה זמן טוב לגשת לכספת. מוזר זה לא ייראה, אני פשוט אקח את הכסף שאני צריכה להפקיד שם ובדרך אקח. רגע מה פתאום כספת איפה אני אדחוף ת'כסף לתחתונים? יש פה מצלמות בכל חור. סרקתי את הבנק בעיניים, מחפשת פיתרון שלא ישאיר עקבות, משהו שילך חלק ומהר.

 הטלפון בעמדה שלי צלצל והקפיץ אותי מהמקום. ניסיתי להתעלם מהצלצול, לא יכולתי לעשות כלום באותם רגעים.

"טלי, מה קורה יש טלפון!" צעקה לי חדווה המנהלת תוך כדי שהיא מתזזת בבנק עם העקבים שלה. סילקתי מראשי את מחשבות הזימה ועניתי.

"שלום מדבר בן שיטרית אני רוצה בבקשה לבצע העברה בנקאית." 

" כן בבקשה." עניתי ללא חשק ולקחתי מנו את הפרטים. " יש לי 500 אלף ₪ שהייתי רוצה להעביר לחשבון העסקי שלי." נכנסתי לפרטים שלו במחשב ופתאום נפל לי האסימון.בן שיטרית, מהאחים שיטרית',הקבלנים הכי גדולים בארץ .שמאחוריהם הפרויקטים היוקרתיים ביותר שנבנו פה בארץ. את פעולת העברה הבנקאית הוא היה נוהג לעשות כאן באורח קבע. לפעמים לחשבונו ולפעמים לחשבון של אשתו.

חשבתי על מה שעלה בראשי לעשות. כל מה שאני צריכה זה רק ללחוץ על כמה כפתורים במחשב ובעיה של אחי נפטרה. הרצתי את זה בראש טוב טוב. אם יעלו על זה אז פשוט אגיד שזו טעות, שהתבלבלתי במספר חשבון. לא האמנתי שהמחשבות האלה רצו לי בראש, אבל איזו ברירה הייתה לי?

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה

סיימתי את השיחה, מלטפת את המקלדת. חושבת על הילדים שלי, על אייל שלי, מה הוא היה אומר שכדאי לי לעשות עכשיו. פחדתי לשאול אותו, פחדתי שמשהו או מישהו יניע אותי לא לעשות את זה, פחדתי על אחי. הלב דפק לי חזק עכשיו. ידעתי שמה שאני הולכת לעשות הוא מסוכן. מסוכן לי, מסוכן לילדים שלי, לבעלי, לחיים שלי בכלל. היד רעדה לי, נו, קדימה. האצתי בי. תעשי את זה כבר, תיגמרי עם זה. נו, נו. הדקות זזות, בעוד רגע תיגמר לי המשמרת ואז יהיה מאוחר מידי. קדימה טלי תלחצי,תלחצי.

לחצתי. זהו ניגמר.העברתי לחשבון של ניר 300 אלף ₪ . הבטתי במסך לא מאמינה כמה זה פשוט. הסתכלתי  סביבי לראות שאף אחד לא שם לב והמשכתי בעבודתי כרגיל. מקווה שהכול יעבור בשלום.

*  *  *

התעוררתי בבהלה והבטתי בשעון. 22:00 בלילה. התלבשתי ויצאתי למועדון. מחזיק ביד את החבילה בה נחו להם בשקט 300 אלף ₪ המיועדים לקוז'ה. אתן לו את הכסף ואגמור עם זה .

בכניסה עמדו שני הבריונים של קוז'ה, אמרתי להם שבאתי לסגור חוב והם ליוו אותי לחדר שלו. הוא ישב כרגיל בכיסא הגדול שלו ,משם הוא מנהל את האימפריה המשגשגת שלו.

" הבאתי את הכסף" אמרתי והנחתי את החבילה על שולחנו. הוא שפך את הכסף על השולחן, הריח ומשש את השטרות.

" חסר פה כסף." אמר מבלי לספור בכלל

" מה? לא,לא. תספור יש פה 300 אלף ₪ ."

" זה הכול? איפה עוד 200?" הלב שלי נימחץ. על איזה 200 הוא מדבר?

" אני הפסדתי 300 לא 500." אמרתי בטון חלש ורגוע.

" יש קנס על חוב." לא האמנתי למה ששמעתי ,הוא מתכוון לעשוק אותי. זה לא הולך להיגמר כל כך מהר.

"תראה קוז'ה." ניסית לדבר אל ליבו. "עברתי המון כדי להביא לך את הכסף הזה. אין לי מאיפה אני נשבע לך..."

אחד הבריונים הכניס לי אגרוף לבטן. התקפלתי מכאבים. קוז'ה התכופף לעברי ולחש לי לתוך הפרצוף "אתה מביאה עוד 200 שמעת?" ובעט לי בבטן " שמעת?"

"כן" הצלחתי איכשהו לענות.

לא האמנתי שנפלתי ככה. הם לא הולכים לעזוב אותי. תפסתי את הבטן ורצתי לאחת הפינות ברחוב להקיא.

*  *  * 

ניסיתי כמה שיכולתי לא לחשוב על מה שקרה היום. הכנתי ארוחת צהריים לילדים, ניקיתי,סידרתי דיברתי בטלפון, הכול כדי לא לחשוב על זה. ב23:00 נשכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. מקשיבה לנחירות החרישות של אייל.אני רגועה כשהוא לידי.

 בשעה 23:30 הטלפון צלצל. הבטתי על הצג זה היה ניר.והתלבטתי אם לענות או לא. עניתי.

" היי ניר."

" טלי."הוא התנשף בכבדות " זה לא ניגמר,הם סוחטים אותי הם רוצים עוד  200 אלף."

" ניר , אל תעשה לי את זה..."

"טלי זה רק עוד 200 את ראית אף אחד לא שם לב. בצ'יק צ'ק עשית את זה."

"לא ניר, אני לא יכולה יש לי ילדים אתה רוצה שהם יבואו לבקר אותי בכלא?"

"זה רק עוד 200 ונגמור עם זה כבר."

" מאיפה אתה יודע שתגמור עם זה? מאיפה לך שהוא לא יבקש עוד 500?"

טלי תעשי לי טובה את רוצה שאני אמות? אני אמות אם אני לא מגיע אליהם מחר אם עוד 200 את מבינה מה שאני אומר לך?"

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה.

"טוב." לא היה לי מה לעשות אלה להסכים.

" תודה , תודה את מצילה את החיים שלי . אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." ניתקתי את הטלפון ושקעתי בכרית בוכה, מתפללת חזק שאלוהים ייסלח לי ויוציא אותי מזה נקייה. הרבה ברירות לא היו לי. זה או לעזור לאחי או לקבור אותו.

למחרת בבוקר הגעתי לעבודה ועברתי בין תיקי הלקוחות במחשב. מחפשת כאלה שלא חסר להם, שהכי פחות ירגישו בחסרונם של 200 אלף. דינה פרקש הייתה זקנה עשירה החיה בפרג וביתה מנהלת את חשבונה בארץ. יש להם בוכטות, מה זה 200 אלף

פחות ? שוב הפחד, שוב הלחיצה על המקלדת, שוב הלב דופק ושוב אני חוזרת הביתה מפוחדת מבקשת מאלוהים סליחה. 

הימים שאחרי עברו בשתיקה רועמת. ניר נתן להם את הכסף ולמזלנו הם הסתפקו בזה. חיי חזרו למסלולם ושוב יכולתי לאכול, לישון ולנשום כרגיל. מאז לא דיברנו על המקרה.

כמה חודשים אחרי הגעתי לעבודה כרגיל. יצחק השומר לא חייך אלי ולא קם לפתוח לי את הדלת.

" מה קרה יצחק? לא מרגיש טוב?" הוא לא ענה.

נכנסתי לסניף להתחיל עוד יום. התהלכתי לכיוון העמדה שלי כשבדרך אני שמה לב שכולם עומדים דום ומביטים בי כשחריץ של כעס רועד להם בין הגבות. הלב דפק לי.

חדווה והעקבים התקרבו אליי עכשיו.  מייד הבנתי שהנורא מכל קרה.

"טלי." הנה זה בא.

"הייתה פריצה לבנק מדובר בהמון כסף, חוקרים את כולנו אחד אחד עכשיו. עוד מעט ייקראו גם לך."

"מה?" בודקת אם הם יודעים שזו אני.

"טלי, אין מה לעשות צריך למצוא את הגנב. זו חקירה קצרה לא משהו רציני. נקבל לקוחות כרגיל היום, אם מישהו שואל מי,מה, מו אל תגידי כלום. שלא ייחשבו שאנחנו בנק שאי אפשר לסמוך עליו." אמרה וחזרה למשרדה כשעקביה נשמעים בכל הסניף.

טוב אז הם עוד לא עלו עליי. זה משאיר לי זמן לחשוב מה להגיד. ברחתי למטבחון להכין קפה כדי להתרחק מהם כרגע שלא ייקראו לי. כשנכנסתי למטבחון כמעט נפלתי, מולי עמד שוטר במדים ובידו כוס קפה שחור. מוחי רץ, תר אחרי המילים הנכונות,ידיי ורגלי רעדו אבל השתדלתי לא להראות שום דבר. עוד שנייה הלב היה מחורר לי את החזה ונישפך עליו מהפחד.

"משוגע מה שקורה פה אה?"

"כן..." ניסיתי לחייך.

"מה שמך ?"

בלעתי רוק. "טלי." אמרתי, מתחמקת ממפגש עיניים.

"גשי בבקשה למשרד של חדווה אנחנו רוצים לשוחח איתך."

"למה?"

"אל תדאגי." הוא לחש לי,  "לא אגלה שזו את."

קפאתי. הרמתי את ראשי להביט בו . הוא הביט בי חזרה. הוא לגם מהקפה שלו בשקיקה כשלפתע החל לצחוק.

"מה את נבהלת מתוקה התלוצצתי. אוי, הבדיחה הזו תמיד עובדת."

הוא יצא מהמטבחון מגחך לעצמו. אחזתי בשיש שלא אפול. שוטר דביל ומשועמם.

לא הייתה לי ברירה לא יכולתי להתחמק מזה. צעדתי לכיוון המשרד של חדווה. חושבת על הילדים שלי  וניקרע לי הלב. מה יהיה עליהם? מי ישמור על הגוזלים שלי אם אלך.

פתחתי את דלת המשרד והבטתי בהם. חושבת על המילים שהולכות לצאת מיפי אליהם, חשבתי על המבט של חדווה כשתשמע, על השוטר הדביל והאזיקים המרשרשים לו על המכנס,שעוד מעט ייכרכו את עורי,חשבתי על אייל שלי איך אני הולכת לשבור לו את הלב. ידעתי שאין  לי כוח לעמוד מולם ושאין לי מה להגיד להגנתי. גם אם הייתי יודעת זה בטח לא היה עוזר. אני אשמה ומגיע לי להיענש.

"בואי היכנסי." השוטר הדביל הביא לי כיסא. התיישבתי ועצמתי את עיניי שהתמלאו דמעות. אפילו בהם אינני מצליחה  להלחם.  אחזתי בידיות הכסא חזק כדי לא להתעלף. שואבת מהם כוח לעשות את מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

ביום זה מתתי והשאירו אותי בחיים להמשיך למות כל יום בכלא.

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה 

"יאללה בנות תזיזו ת'תחת שלכם פנימה". שוב חלי הסוהרת מסיתה אותי מהמחשבות. חזרתי לתא חושבת על ניר שאולי מביט בי מלמעלה. כל יום שאני פה אני כואבת את חסרונו. הוא הואשם כמוני בגניבה וניכנס לכלא לבלות את  10 שנות חיו הבאות שם.

אחרי שלושה ימים מצאו אותו תלוי בתאו.

נשכבתי במיטה מלטפת את התמונות של ילידי שימשיכו לחיות את חייהם בלעדי. אני כבר לא חלק מהחיים שלהם. כשיסיימו ביה"ס ותיכון לא אהיה שם. בבר מצווה לא אהיה שם, בימי הולדת, בגיוס, בחתונה שלהם, לא אזכה לשמוע את צחוקם, לא אזכה ללטף את ראשם, לא אוכל להגן עליהם, לא אוכל להילחם בשבילם, לא אשמע על הנשיקה הראשונה, על התאהבות, על אכזבה. ובעלי המשיך בחייו, מתרגש מחיוך של אישה אחרת. ממנה צוחק, ממנה מתרגש, איתה הולך לישון ואיתה יזדקן.

ואני נשארת לחיות ולמות כאן, במקום הנורא הזה .לומדת מידי יום לסלוח לעצמי כי אני כל מה שנותר לי בחיים האלה. ועד סופם, אני רוצה לחיות כששקט סורר בתוכי ובין כל הצלקות שהשאירה בי האשמה.           

© כל הזכויות שמורות לשושי עזר-בנדבה