המחרוזת

היא עומדת מול המגירה בשידת הבגדים של אימה ומביטה בקופסת העץ המגולפת שמצאה בתוכה. היא שואפת לחיקה את ניחוחה המיוחד ותוהה מה יש בה. לפתוח עכשיו, או שמא לחכות עוד קצת, ואם לחכות, עד מתי?...

היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוק. עכשיו היא פוקחת אותן ולאט לאט, היא מרימה את מכסה הקופסה.

היא מתקשה להאמין למראה עיניה.

בתוך הקופסה...

היא זוכרת.

שביל מרוצף באבנים מתומנות גדולות. לצידיו מדשאות ירוקות, ובקצהו, עץ אלמוגן בשפעת פריחתו האדומה. מזג האוויר חמים ונעים והשמש מלטפת לראשה. אמה הולכת מאחוריה, והיא רצה קדימה, אל העץ. יודעת שמתחתיו, מצפים לידיה הקטנות שתלקטנה אותם בשקידה, אלמוגים קטנים אדומים שחריץ שחור במרכזם. מאוחר יותר, ימצאו את עצמם האלמוגים הקטנים חוברים זה לזה , תחת ידיה האמונות של אימה למחרוזת הדורה.

אימא...

הזכרון צובט בליבה ומכאיב לה. אימא שלה שלימדה אותה לאסוף את מתנות הטבע וליצור מהן אוצרות קטנים ויקרים, אינה עוד.

היא שולה מתוך קופסת העץ המגולפת את מחרוזת האלמוגים שהכינו יחד כשהייתה ילדה בת חמש.

היא חשה כיצד הדמעות חונקות את גרונה עד שלבסוף היא נותנת להן דרור ויפחת בכי מתמלטת מגרונה. הדמעות גולשות על לחייה.

היא מוקירה לאין ערוך את המזכרת האדומה הזו. בשעה שהיא ממוללת בידיה את האלמוגים הקטנים, היא מתרפקת בערגה על זיכרון קסום שלהן יושבות יחד לשולחן ומשחילות אלמוג אחר אלמוג, בשעה שאימה שוזרת ביניהם סיפורים מופלאים כיד הדמיון הטובה עליה.

היא מחייכת.

היא רואה בעיני רוחה את אימה יושבת מולה, מבקשת ממנה להושיט לה אלמוג נוסף. בשעה שהיא משחילה אותו על חוט, היא טווה בקול דרמטי את השורה הבאה בסיפורה: "הוא ירד מעל סוסו הלבן וקרב אליה כדי לנשק לה.."

הוא נושק לה על לחיה.

"מה את מחזיקה בידייך?" שואל האיש שלה.

היא מסתובבת לעברו והוא שם לב שהיא נרגשת מאוד.

למבטו התוהה לפשר התרגשותה הרבה, היא משיבה: "מצאתי מחרוזת אלמוגים אדומים שהכנתי עם אימא בגיל חמש וגם נסיך שקם לתחייה מהסיפור ששזרה ביניהם".. היא מחייכת אליו ושפתיה האדומות נצמדות לשפתיו לנשיקה, חותמות זיכרון ילדות יקר.