בריאה

מתקינה בנתיבה במזרח,

יוצק בנדיבות את התכלת,

עננים לדרכם כבר שילַח.

לארגז הוא שופך חום וירק,

מנקד בפרחים של אביב,

ממלא האמבט עד גדותיו,

ונושף על סירות מסביב.

עת טווה את קוריו של הבוקר,

הוא מפיח חיים בנמים,

ברכות מקיצם אל יומם,

מוודא שכולם כבר ערים.

בסיפוק בדרכו אז ממשיך,

עולמות נוספים לו לברוא;

להשגיח ממעל, לדאוג, לברך,

להנחיל מטובו ואורו.

כל הזכויות שמורות למשה טרופה ©